נתחיל מהסוף, העונה ניצלה. היה מאוד עצוב אם עונה כל כך מוצלחת היתה נחרטת בספר דברי הימים של הישרדות כעונה שבה צוות מושבעים ממורמר קבר את הגמר עם זוכה דביל. אבל הפדיחה נחסכה מאיתנו וwoo היה מספיק דביל כדי לקחת את טוני איתו לגמר, ובכך הצהיר שהוא מוותר על המיליון and save the day. אגב, ניצחון של קאס גם לא היה נורא כל כך בעיני, אבל המושבעים היו מבשלים את הילדים שלהם חיים לפני שהיו מרשים לזה לקרות.
פרק 12 נגמר, אוטוטו הפינאלה והעונה הזאת לא מפסיקה לרתוח. לפני הכל – קתרזיס קטן, ברשותכם: גו ספנסססססררררררררר!!!!! הריעו למלך המלכים! נכון שחוץ מלזכות בחסינות הוא לא עשה הרבה בפרק הזה, אבל יא ווראדי, איזו חסינות!! במאני טיים, בשקט, בבטחה, סוגר פערים בזמן שטוני מפרפר על הפאזל. רק היה חסר ששמעון מזרחי ידחוף אצבע לאף וזה היה מושלם.
שמעון עושה אסטרטגיה
וו, לעומת זאת, הוא דביל. בבוקר שאחרי המועצה הוא מספר לטוני שספנסר וקאס בעצם רצו להדיח אותו, שזה במילים אחרות – שיקרתי לך בפרצוף שלך כשאמרתי שהם רצו להדיח את טריש, אבל טוני לעומת זאת דביל פחות. הוא משבח את וו על הנאמנות שלו כדי להשאיר אותו רדום. נכון שגם קאס התחרטה והשאירה את טוני, אבל את השיקול שלה לפחות יכולתי להבין. וו הוא כל כך פאסיבי שהייתי מוכנה להישבע שגם הפעם הוא הולך להתחרט ולהצביע עם טוני וטריש. אני לא אתפלא אם גם אחרי הגמר וו יתעורר, יגרד בפדחתו ויתהה בקול שאולי זה הזמן בשבילו לעשות את הביג מוב.
פרק ראשון יצא לדרך, כשהקומורדז עוד מתלהבים מהקניון שהם גרים בו כי כרגע הוא עדיין חדש ומסעיר, וחוץ מכמה טיפות על קרש האסלה של אורטל בן דיין הוא עוד לא המקום המטונף שהוא יהיה בעוד שלוש.. שתיים.. אחת… זהו. זוהמה. סתם. כל הטינופת היא רק בראש שלכם.
השבוע הראשון בבית תמיד נראה כמו טיול שנתי שיצא מכלל שליטה – כולם צועקים כל הזמן, מחליפים בגדים ותעודות זהות בפול פאוור, מתקבצים בקבוצות גדולות, מחצינים את עצמם בלי הכרה ולא יודעים לאן להוביל את ההתלהבות מהעובדה שהם באח הגדול. אז נכון שהדרמה היחידה של הפרק הראשון היא תוצר של הפריית מבחנה בין ההפקה לדיירים, אבל ימי חסד שמגיעים לכל עונה מגיעים לה בזכות ולא בחסד.
אוי אלוהים. איזו עונה. לראות אותה ולמות מאושר.
תשכחו מכל מה שאמרתי על קאס. ברור שפרק אחרי זה, כשהיא הפכה לזנב לשועלים, העברתי מיידית את החיבה שלי לספנסר, וספנסר בהחלט החזיר את ההשקעה ובגדול. הוא שרד הוא עשה ניסים מעמדת המיעוט בזמן שקאס ליקקה פיות טבעת בתחתית הברית החדשה שלה, וחשבה שהיא משחקת בהישרדות. היכולת שלו להימלט מהבורות שהוא כמעט נופל אליהם, לקרוא חולשות אנושיות ולהבין מה המהלך הבא שישאיר אותו במשחק, היא מדהימה. אפשר היה לראות את זה במועצת השבט של פרק 9, כשהוא הבהיר לברית השניה שהוא מתכוון להצביע לטוני בתור מושבע, אפשר היה ממש לשמוע את האסימון שלהם נופל. נכון, זה לא עזר נקודתית וג'רמיה עף, אבל הזרע נזרע.
אסי דיין
בכל פעם שאני עצובה שאנחנו מאבדים מישהו לטובת בורא עולם, אני מנסה לדמיין אותו עולה לשמיים. איך שהתחלתי לדמיין את אסי דיין מגיע לשמיים, התחלתי לצחוק. ראיתי אותו נכנס פנימה, גורר קצת את הרגליים, פוגש את המלאכים ומחייך אליהם עם כל השארם הזה. "לקח לכם הרבה זמן, אה? אפילו להתאבד כמו שצריך לא נתתם לי". המלאך הראשי ילחץ לו את היד, "חשבנו שאולי תהיה עוד עונה של 'בטיפול'", הוא יצטדק. "גם אתם מאמינים בשיט הפסיכולוגי הזה?" אסי ישאל ולפני שמישהו יספיק לענות לו הוא יגיד "טוב, תגידו לאלוהים שאני רוצה להפגש אותו על רעיון גדול לסרט חדש. אני רוצה שנקרא לו 'אין תוכנית, מתים. נקודה'".
אחרי כמה עונות נפל של הישרדות מגיעה העונה הנהדרת הזאת, שהיא באמת כל מה שג'ף פרובסט זקוק לו כדי להחזיר את האמינות למותג. הכל קורה נכון בעונה הזאת, הליהוק מעולה ומורכב מהמינון הנכון של שחקנים שמשחקים חזק, שחקנים שקטים וחכמים ובעיקר דמויות מעוררות אמוציות והערכה. העונה הזאת תיזכר בעיקר כעונה שבה הפורמט נגמל מהשטיקים, התנקה וחזר הביתה. לא עוד פיליפים וראסלים וקואוצ'ים למיניהם, לא עוד דמויות שנדמה שהשתרבבו לסדרה מריאליטי אחר, פרובוקטיבי ולעגני. השחקנית היחידה ששטה איכשהו על תקן המעצבנת עפה מהאי מהר מאוד, קצת אחרי שניסתה מתכון חדשני ונועז של אורז במדורה.
אני ואמוץ הולכים בנוף מדברי. יש שם בניין קומות אחד, מרוחק יחסית מבתים אחרים, וכשאדם עולה בחדר המרדגות שלו יש שם חלון ענק פתוח בלי זכוכית לאופק מדהים של המדבר. אמוץ רצה שנגור בבניין הזה ואני עליתי לברר אם אחד הבתים בו להשכרה. כשעליתי לקומה השניה הבניין התחיל לזוז, מהתנודות שלי. הוא לא היה כל כך יציב, כאילו הוא זז על איזו מסילה, לא מקובע. ממש ראיתי את הקורות שהוא היה עשוי מהן, צ'וקמוקו כאלה. ניסיתי לעלות עוד קומה ומישהו היה ליידי ואמר לי שהבניין קצת חורק באמת. זה הפחיד אותי מאוד, ירדתי ואמרתי לאמוץ שאני לא רוצה לגור שם. הוא הסכים.
אחר כך היינו במקום אחר, כנראה בית אחר שמצאנו. היתה לי עבודה, הייתי צריכה לכתוב מופע סטאנדאפ לנינט. היא היתה אמורה להגיע ולבדוק את החומר. היא באה והיה לה שיער קצר, לא כל כך ידעתי איך להתנהג איתה, נזכרתי שפעם היה לי קובץ שקראו לו סטאנדאפ נינט, כי כתבתי לה פעם מופע כזה על דעת עצמי, בלי לדעת שיום אחד היא באמת תרצה אחד, וחשבתי אולי להביא אותו עכשיו, אולי הוא עוד שווה משהו. בינתיים סיפרתי לה על הבניין ההוא, היא הכירה את הבניין ומאוד אהבה אותו בעצמה. סיפרתי לה איך עליתי במדרגות ובקומה השניה הבית רעד, והתחלתי לצעוק אמוץ! אמוץ! ואיכשהו כשסיפרתי לה את זה זה הפך להיות סיפור מצחיק. היא צחקה וחשבתי לעצמי אוקי, אני עדיין זוכרת איך להצחיק.
בלילה הייתי חלק מחבורה שהלכה לבריכה בבאר טוביה. אני עזרתי לצחי להתלבש, הוא לבש שתי שכבות והורדתי לו אחת כדי שיראה יותר רזה. ירדנו למים ואני קפצתי ראש והגעתי עד לקרקעית, וכמו ברוב החלומות שלי הצלחתי לנשום מתחת למים. הייתי ממש בקרקעית והיה לי טוב שם ונכנסתי למן תרדמת של כמה זמן, לא הצלחתי להבין כמה. אחרי הזמן הזה פתאום הרגשתי שאני חייבת לעלות למעלה. לא היה חסר לי אוויר ולא הרגשתי שום לחץ, להיפך, הרגשתי שם טוב, אבל היתה לי תחושה חזקה שזאת אשליה, כמו שכרון מעמקים, וידעתי שאם אני לא אעלה עכשיו למעלה – אני אמות. התחלתי לעלות לפני המים. זה היה קשה, קשה מאוד. אבל ידעתי שאני חייבת. בקושי הצלחתי להתקדם, אבל בסוף הגעתי ולקחתי הרבה אוויר ושמחתי שבכל זאת אני לא מתה.
אחרי זה הגיעו כל מיני אנשים מזרחיים מתל אביב שהיה מותר להם להיכנס לבריכה, אבל בכל זאת אף אחד לא היה מרוצה מזה שהם באו וכולם הלכו.
דיברתי עם איזה דילר תל אביבי וביקשתי ממנו להזמין לי גראס במאתיים שקל. הייתי באיזה בית קפה כשהוא התקשר ואמר לי לבוא. בדיוק התכוונתי לשלם להם במטבע של עשר שקל שהיה לי בארנק והוא נפל. אמרתי לו שאני אתקשר אליו עוד מעט, הוא היה חשדן כמו כל הדילרים ולא אמר לי איפה הוא גר. לא מצאתי את המטבע אבל מצאתי כמה שטרות, אחד מהם מאובק של עשרים שקל ונתתי אותו. נסעתי אליו, הוא גר ליד התחנה המרכזית הלכתי אליו והיה אצלו בחור מבוגר בשם אסף במלעיל, שהיתה לו איזו שיטה טיפולית, הוא היה ממיר את האבחנות שלו לשירי ג'אז איומים ונוראים שהוקרנו על מסך טלוויזיה. ישבנו איזה שעה שעתיים והקשבנו לשירים האלה. אחר כך לקחתי את הגראס ויצאתי, הדילר בא ללוות אותי לדלת עם האופניים האדומים החדשים שלו. בירכתי אותו על האופניים, והוא אמר שהוא מצטער, שהוא לא חשב שהבחור הזה ישאר כל כך הרבה זמן, אמרתי לו שהשירי ג'אז האלה פשוט זוועה והוא הסכים איתי.
בדרך משם הרחוב הפך לרחוב של הבית של ההורים שלי במושב. עברתי על האופניים וראיתי מפזרת זבל ענקית בדיוק מסתובבת, ידעתי שזה מישהו מהמשפחה שלי והיתה לי הקלה כשהבנתי שהוא לא יראה אותי ואני לא אצטרך להגיד לו שלום. המשכתי לנסוע ופתחתי את הקופסת קרטון שהיה בה את הגראס. היו שם שבעה פרחים דקים וארוכים, לכאורה יפים אבל לא היה להם ריח בכלל, הם היו מאוד מאוד צעירים ולא היו להם קריסטלים בכלל. לא הבנתי למה בכלל קניתי אותם, זאת היתה סתם גחמה ואני בכלל לא מעשנת. סתם כדי שיהיה בבית. התחלתי לנסות להבין איך אני מעבירה הלאה את החרא הזה. ואז התעוררתי והדבר הראשון שחשבתי היה איזה מזל שלא באמת קניתי את זה.
חלום שאני משתתפת בריאליטי כלשהו, כמה אנשים בתוך בית. כל מיני סצנות שאני גם משקיפה מהצד על הסיקור של התוכנית הדי מצליחה וגם נמצאת שם. היה רגע שהלכתי לשירותים והיתה לי עצירות, והיה רגע שתכננו איזו משימה ואני הצעתי שנעשה אותה כמו עיתון בידור, שנקרא לזה חדשות המצב, או משהו כזה, וסיפרתי על מדור הרכילות של ויינט איך הוא היה, שזה עניין של תפיסה או גישה וזה יכול להיות מאוד מצחיק. בסך הכל הרגשתי שם מאוד טוב ושהוצאתי את עצמי וככה זה גם היה נראה בסיקור.
Reality and Dreams 