Reality and Dreams

אסי דיין

בכל פעם שאני עצובה שאנחנו מאבדים מישהו לטובת בורא עולם, אני מנסה לדמיין אותו עולה לשמיים. איך שהתחלתי לדמיין את אסי דיין מגיע לשמיים, התחלתי לצחוק. ראיתי אותו נכנס פנימה, גורר קצת את הרגליים, פוגש את המלאכים ומחייך אליהם עם כל השארם הזה. "לקח לכם הרבה זמן, אה? אפילו להתאבד כמו שצריך לא נתתם לי". המלאך הראשי ילחץ לו את היד, "חשבנו שאולי  תהיה עוד עונה של 'בטיפול'", הוא יצטדק. "גם אתם מאמינים בשיט הפסיכולוגי הזה?" אסי ישאל ולפני שמישהו יספיק לענות לו הוא יגיד "טוב, תגידו לאלוהים שאני רוצה להפגש אותו על רעיון גדול לסרט חדש. אני רוצה שנקרא לו 'אין תוכנית, מתים. נקודה'".  

"תרצה אולי קודם לצפות בלוויה של עצמך?" יציע לו ראש המלאכים. "שאני אפסיד את המופע המשוגע הזה?" יצחק אסי ויעבור בכח המחשבה ליציע הכבוד, משם הוא יביט על סצנה שהוא מכיר טוב טוב מכל התסריטים שהוא בעצמו כתב. הארון מובל ואחריו שיירת אנשים עצובים, רציניים. "אמרתי לכם לבוא בלי משקפי שמש", הוא ירטן. "מה אתה אומר, גבריאל, יש פה יותר אנשים מבלוויה של אבא שלי?". "אני.. אה… " יגמגם המלאך.  "לא משנה כבר, יאללה", יקטע אותו אסי, "מספיק עם השטויות. איפה אמרת שאני יכול לכתוב פה?".

אני יודעת שבהספדים נהוג לשחזר את מערכת היחסים שלך עם הבר מינן, סוג של תרפיה שאמורה להשאיר אותו עוד קצת איתנו לפני שהוא הופך לענן של זכרונות. אבל העניין עם אנשים כמו אסי דיין הוא שגם אם רובנו – כולל אני – לא הכרנו אותו אישית לעומק, הוא סימל משהו עבורנו, כאילו היה איבר שמעולם לא היה לנו, מילא בשבילנו רובריקה שלא יכולנו למלא בעצמנו. הערצתי אותו – וכן, זאת המילה הנכונה – מגיל די צעיר. אפילו לא הבנתי למה. אני זוכרת את עצמי בוהה בתמונות שלו ושל סמדר קילצ'ינסקי אחרי חתונת הבזק בלאס ווגאס, תוהה כמה אומץ צריך כדי להתחתן עם מישהו יום אחרי שהכרת אותו, עדיין צעירה מידי להבין שקצת קוקאין ליד האומץ הזה לא יזיק.

מעולם לא הכרתי אותו לעומק, רק היכרות שטחית מכמה שיחות וראיונות, וצריכה אובססיבית של כל מה שכתב, מצב נוח שמאפשר לי להשליך עליו את כל מה שאני רוצה שהוא יהיה, מבלי לשאת בעול שמן הסתם נשאו האנשים שקרובים אליו. בשבילי הוא היה שילוב נדיר של חציפות, בוטות ואמירת אמת מחד, ומצד שני שנינות, היכולת לראות את המגוחך והאבסורד בכל דבר ולצחוק על הכל. אינטלקטואל ופילוסוף שחופר בעצמו ומדבר עם עצמו בלי סוף. נרקסיזם מהסוג שלו לא היה נסלח אם לא היה מלווה בכישרון הניסוח והאבחנה המקורית, והיכולת המופלאה הזאת לשים מילים אחת אחרי השניה וליצוק אליהן משמעות קיומית עמוקה ורגשית.

אולי יותר מהכל זה היה ההומור. היתה בו מודעות עצמית מחוייכת וכואבת, והיתה לו היכולת לראות את עצמו תמיד מהצד, גם ברגעי השפל, להחצין אותם, לנתח אותם בדיוק מפוכח ולגחך עליהם. ולא היתה בו בושה. לא מהסוג שגורם לאנשים להעמיד פנים שמצבם טוב יותר משנדמה, בלי לראות שהם משקרים בעיקר את עצמם. הוא הציב את האנושיות שלו בחזית והצעיד את החולשות שלו במפגן ראווה, בעיקר את הצורך בהכרה. לפעמים באובססיה, תמיד עם מודעות. נוגח ומתנגח ואז קורץ. ובכל פעם שהוא עשה את זה – והוא עשה את זה הרבה – הערצתי אותו יותר.

בשנות ה- 20 שלי למדתי עיתונאות, וביקשתי לראיין אותו כתרגיל בשיעור ראיון. הוא הסכים. הגעתי אליו הביתה, הוא גר אז בשוליים של רמת גן, בבית יפה עם גינה ענקית. אחרי כמה שאלות כלליות שאלתי אותו – באמת בתמימות – איך זה מרגיש לכתוב על קוקאין. זה לקח לו בדיוק שניה לעבור ממבט המום להסבר מפורט על התחושה, וקינח בסוג של חצי אזהרה חצי אכזבה מהעובדה שמדובר במעשה רמייה. אחרי שזה יורד אתה קורא את השורה הבודדה שכתבת, ומסתבר שכתבת חרא, ואין את מי לתבוע על השקר. הרבה שנים אחר כך ראיתי ב"מחוברים" איך אסי נראה אחרי כמה ימים בלי ריטלין – חי, זקוף, הולך בקלות, מדבר בשטף, בעיניים פקוחות. אבל הריטלין – לפיו – היה הדרך היחידה שלו לכתוב, והוא כנראה עשה הכל כדי לכתוב. גם אם זה אומר שהוא ידבר בכבדות איטית ובקושי יזוז. זאת התחושה שיצאתי איתה מהראיון הבתולי ההוא אז, וגם מהפעמים הבאות שהתמזל מזלי, ומבחינתי באמת מדובר במזל, להתקל בו ולדבר איתו. הכל כדי ליצור.

מה אני מנסה להגיד בעצם? אין לי מושג. איש אחד שלא באמת הכרתי אבל הרגשתי שאני אוהבת אהבת אמת הלך. כשחושבים על זה, לא מדובר במחטף בלתי צפוי. בעצם הדבר היחיד שהיה חסר לו ברזומה. הפלירטוט שלו עם המוות היה המשחק המקדים הארוך ביותר בעולם. אולי בגלל שתמיד היה נדמה שהוא משחק תפקיד מרכזי באיזו הצגה, היתה תחושה שהוא ימשיך ככה עוד הרבה זמן, רגע לפני שנחשוב שזה הסוף הוא יזנק מהעוגה וימשיך עם עוד איזה סרט, עוד איזה בלוג, עוד ספר. אולי זה מקור הפליאה, איך הבנאדם שתמיד דילג על גבול המוות עשה את המהלך הסופי. ואולי זה פשוט מוקדם מידי בשבילנו. כלומר בשבילי. יש הרבה אגואיזם בעצב הזה. האפשרות לראות את העולם דרך העיניים של אסי דיין היתה פריווילגיה מענגת שלא שיעממה אותי מעולם, והוא הלך לאן שהלך ולקח אותה איתו. וזהו.  

עכשיו שירים

ולא נימפות ולא תזמורת

ועכשיו שירים

משורר נוטה לקפוץ מגובה של בתים

אל נומך של דשאים נוטה

משורר שלא קופץ עושים לו חנוכת רגליים

ועוטפים לו בתחבושות אלסטיות

ונוגעים לא נוגעים

לא נוגעים לא נוגעים

משורר שלא נוטה וקופץ לתוך ברזנט

מתוח בידיהם של המתפנים למתוח

ילד מקומי ואיש עם חבילה

שהיה פנוי למתוח

ועכשיו שירים