דיברתי עם איזה דילר תל אביבי וביקשתי ממנו להזמין לי גראס במאתיים שקל. הייתי באיזה בית קפה כשהוא התקשר ואמר לי לבוא. בדיוק התכוונתי לשלם להם במטבע של עשר שקל שהיה לי בארנק והוא נפל. אמרתי לו שאני אתקשר אליו עוד מעט, הוא היה חשדן כמו כל הדילרים ולא אמר לי איפה הוא גר. לא מצאתי את המטבע אבל מצאתי כמה שטרות, אחד מהם מאובק של עשרים שקל ונתתי אותו. נסעתי אליו, הוא גר ליד התחנה המרכזית הלכתי אליו והיה אצלו בחור מבוגר בשם אסף במלעיל, שהיתה לו איזו שיטה טיפולית, הוא היה ממיר את האבחנות שלו לשירי ג'אז איומים ונוראים שהוקרנו על מסך טלוויזיה. ישבנו איזה שעה שעתיים והקשבנו לשירים האלה. אחר כך לקחתי את הגראס ויצאתי, הדילר בא ללוות אותי לדלת עם האופניים האדומים החדשים שלו. בירכתי אותו על האופניים, והוא אמר שהוא מצטער, שהוא לא חשב שהבחור הזה ישאר כל כך הרבה זמן, אמרתי לו שהשירי ג'אז האלה פשוט זוועה והוא הסכים איתי.
בדרך משם הרחוב הפך לרחוב של הבית של ההורים שלי במושב. עברתי על האופניים וראיתי מפזרת זבל ענקית בדיוק מסתובבת, ידעתי שזה מישהו מהמשפחה שלי והיתה לי הקלה כשהבנתי שהוא לא יראה אותי ואני לא אצטרך להגיד לו שלום. המשכתי לנסוע ופתחתי את הקופסת קרטון שהיה בה את הגראס. היו שם שבעה פרחים דקים וארוכים, לכאורה יפים אבל לא היה להם ריח בכלל, הם היו מאוד מאוד צעירים ולא היו להם קריסטלים בכלל. לא הבנתי למה בכלל קניתי אותם, זאת היתה סתם גחמה ואני בכלל לא מעשנת. סתם כדי שיהיה בבית. התחלתי לנסות להבין איך אני מעבירה הלאה את החרא הזה. ואז התעוררתי והדבר הראשון שחשבתי היה איזה מזל שלא באמת קניתי את זה.
אחלה חלום, אומר אמון