* בעניין לוסיל מה שמה – אין ספק שהיא מעצבנת, אבל רוב המתמודדים ב"דה וויס" הם לרוב בסך הכל ילדים לחוצים, עוד לא סיימו תיכון ואין להם מושג מהחיים שלהם, והם מגיעים בשלב הכי נפיץ וחסר ביטחון בחיים שלהם לסיטואציה שאין להם מושג איזה עוצמות היא הולכת להפיל עליהם. אז נכון שהם יכולים להיות מעצבנים לפעמים, אבל כשאתה מרכיב את הנבחרת שלך ממתבגרים בני 17 עם ברזלים על השיניים, שעד לפני דקה יכלו להשתרבב ל'בית הספר למוזיקה', אתה לא יכול לקחת מהם את זה, זה ההיי-טיים שלהם לעלות על העצבים. רוצה לומר שבמקרה הזה לפתח אנטי כלפי אישיות מתמודד ולהיכנס בו, זאת פריבילגיה שמנטור לא יכול להרשות לעצמו. אני לא אומרת שצריך להיות רכים כל הזמן, אבל הם חייבים לזכור שהם מגיבים מתוך החוסר ביטחון שלהם, לתפקד על תקן הורים.
ריאליטי
סדרות ריאליטי סדרות מציאות מארה"ב ומישראל
אחרי שבוע שבו כולם שהו בדיכאון, הגיע השלב הבא – פריקת העצבים. זה התחיל בכוס קוניאק בלימוזינה והתדרדר עד שניסים ניסה לאסור על זולטא לפנות לליאת, כמו אחרון האייתולות, באופן שגרם לי להצטער שלא הזעקתי בזמן את שירותי ההדברה של חיליק בר.
אז זה נכון שזולטא הוא זה שהציק לניסים ראשון, אבל תסלחו לי באמת שאני לא אובייקטיבית, כי זולטא הוא בנאדם מעניין שבאין מושיק עפיה מחזיק על גבו את הציר הקומי של הסדרה, וניסים הוא סְחְלֶה אנושי, פרדו מיי פרנץ', שאם ירפה לרגע מהביצים שלו הן כנראה יִשַמְטו לביוב הקליפורני לבלי שוב ולא יחסרו לאיש. כן, אם לא שמתם לב, זולטא הוא הבנאדם המצחיק היחיד שנשאר בווילה, והוא לא צוחק כשעצוב. אני מניחה שאחת השאיפות שלכם היא לשלב קומדיה בסדרה המשודרת ביס קומדי, אז אל תצפו מהדוקטור לעבוד בתנאים לא תנאים. אם אתם לא רוצים – אין בעיה. תמשיכו לדכא אותו. יום אחד כולנו ניזכר בזה ונבכה.
שתי מגמות סותרות ניכרו השבוע, לפחות מבחינת העריכה של הסדרה. האחד הוא קיצוץ מאסיבי של אלי זולטא, אולי מתוך מחשבה תמימה שהקריזיונרים שיושבים בבית כל כך מחכים למנה, שהם לא ישימו לב שמישהו ערבב להם אותה באבקת אפייה. זה הגיע לשיא בתוכנית הבוקר של קליפורניה, שם טרחו הקליפורנים לצאת לפרסומות שניה לפני שזולטא אכל להם את הראש עם הקטע שלו, אבל זאת היתה רק מטאפורה לאופן בו זולטא סונן מארבעת פרקי השבוע. דקות המסך הכי ארוכות שהוא קיבל לענייניו סבבו סביב אימוץ משוער של חמור לצורכי צדקה. ביזארי אפילו בשביל זולטא קיד. 

זולטא מלטף את בוסקילה כדי שאנחנו לא נצטרך
מישהו בהפקה של לה לה לנד עוד לא הצליח להפנים שזולטא הוא הכוכב שלהם. הוא מרים אותם כשיש להם פנצ'רים ומחזיק אותם כדי שלא יפלו על הג'אנט. הוא הג'ק של העונה, שלא לומר הג'ק דניאלס, הקלידן והישראלים בבנאדם אחד. תתמקדו בו! תנו לו לנצח! לא את התחרות, על הזין שלי התחרות שלכם, על המסך, דקות המסך היקרות שלכם. אל תפקירו אותן לשרית וחיבוק הדב שהיא מקבלת מהמשפחה שלה, לשיר וחיזורי הנפל שלו, לליאת והזוגי הנדחף שלה, גם לא לסאמח ובטח שלא למאיה בוסקילה, מה שמביא אותנו לנקודה השניה.
כי לא היה הרבה מה להגיד, למעט 'תעיפו כבר את ניסים עוז חזרה לארץ, למה הוא ממש לא בא לי טוב בתריס'. אם זה היה תלוי בי, היו משדרים השבוע את אפיזודת הברווזים של סאמח וזולטא שוב ושוב, במקום כל הפעמים שהתעקשו לדחוף לי את הטיפוס המעפאן הזה, שחוץ מלבצע בעצמו ירידה לצורך עלייה, הוא כבר עינג את עצמו בכל דרך אפשרית.
ניסים הוא אולי אחת מדמויות הריאליטי הדוחות ביותר שנתקלתי בהן בזמן האחרון. אם הוא היה פרובוקטור חכם – דיינו. אם הוא היה מייצר סוג של קאלט – דיינו. אפילו אם היתה לו נלעגות משעשעת כלשהי, שהיא באמת מפלטו של הנבל בכל מה שקשור לריאליטי – דיינו. אבל ניסים לא עושה כלום חוץ מלהגעיל את המסך ולהציף אותו בגזענות, בורות ומירי-רגביזם דוחים ברמות בלתי נסבלות, והופכים אותו לגיבנת של העונה, וכן, זאת כנראה הגיבנת השטוחה ביותר שנתקלתי בה מעודי. טוס, ניסים, טוס הביתה ואתם שם, תחזירו לי את הזולטא, אתם לא רואים שאני בקריז??
קודם כל – מברוק. זוכה ראויה לעונה ראויה. חששתי שליסה הולכת לקחת את זה מתחת לאף של שני האלה, בעיקר כשמלקולם הלך, אבל דניס זכתה ומתברר שהיא היתה זוכה אפילו אם מלקולם היה נשאר. מהמוצדקות ללא ספק. אהבתי אותה ואני חושבת שהיא ניהלה משחק חכם לפחות כמו זה של מלקולם, אם לא יותר, ובלי ספק נאבקה ביותר מהמורות וגדודיות ממנו.

מלקולם היה מנצח את המשימה אם רק היה מכניס את הכדור לפופיק
תכל'ס מלקולם דהר קדימה בעיקר בגלל חסינויות שצבר אבל במאני-טיים הוא פישל, ושם צפו הבעיות במשחק החברתי שלו. העובדה שדניס היתה זו שהצליחה להדיח אותו בסופו של דבר אומרת משהו על המשחק החברתי שלה (הבחורה השתתפה ושרדה בכל מועצת פאקינג שבט מתחילת העונה!), ולא, מלקולם, באמת שאין לך סיבה להתמרמר כשאתה היית זה שתכנן להיפטר ממנה בואכה הפיינל ת'רי מלכתחילה.
מסיבת אמצע ב"לה לה לנד 2", ועדיין מרגיש טרי כאילו הרגע חצינו את סף הדלת עם אורי פסטר על הידיים. אחת הסיבות שזה מרגיש כמו התחלה היא התחושה שאנחנו עוד מתחממים על קו הזינוק והסיפורים המעניינים אוטוטו יצאו לדרך. זה עדיין לא קרה, והאפיזודות של השבוע האחרון לא התחברו לסיפור קוהרנטי אחד. נכון, שליש מה'לה לה לנד'ים משתאים (שוב) מהרבנית הלסבית ("את יהודיה?" תוהה שרית) ורבים על מי ישיר כמה בשיר הנושא של התוכנית, ודה לוקו גם אמר "איי פיל איט" ו"יו נואו וואט איים סאיינג", אבל השבוע הזה היה מפוזר, גם אם עתיר ברגשות שאפילו הסוכן של ליאת בנאי יכול להמיר לשיר.
לא יודעת למה, הקטע ב"דה ווייס" שתפס אותי לגמרי היה האודישן של שרון גולאברי וכל המהלך שהגיע אחריו. אני לגמרי לא אוהדת גדולה של הסיפורים האישיים של המתמודדים, מפני שהבלוטה שלי לא אוהבת להימחץ על ידי נעלי העקב של ההפקה, אבל דווקא הסיפור שלה היה כמו טלנובלה כתובה היטב, ודווקא בגלל חדד, לא בגלל גולאברי.
הסיפור של גולאברי די בנאלי. בלי לפגוע חלילה בבחורה עצמה, אבל מבחינה טלוויזיונית כבר היינו שם ועשינו את זה – אשה צעירה שאבא שלה לא קיבל אותה בגלל הנטייה המינית הדי ברורה שלה, התנכר אליה וכנראה גם גרם לה איזו טראומת גמגום. המנטורית שלה היא – זה הכל בתוך הראש שלי, כן? – בעלת נטייה מינית דומה, שהיא דווקא מסתירה כבר שנים.
סוף סוף היא הלכה. אחרי שסחבה שתי מועצות של חסד ועונה שלמה יותר מידי אם שואלים אותי, אבי-מריה עברה לעשות את המוות לבחורים מפונדרוסה. למרות שמשימת החסינות כללה קשירות, ואבי היא הרי פורמת הקשרים הטובה ביותר בעולם, הפעם הקשרים כנראה לא היו רופפים מספיק והיא נאלצה לעזוב. פסלון החסינות הדמיוני – הגרסה המדכדכת של אבי לפסלון מזויף, כמו שזה שהרכיבו טובי בנינו בעונות קודמות ולפעמים ניצלו בזכותו – לא הושיע אותה הפעם.
באופן מוזר זה היה הפרק בו אבי העלתה אולי לראשונה טענות אסטרטגיות נכונות ומציאותיות, ולא רק ניגנה על העצבים של כולם. ולמי שכבר מלהק אותה לשבט הנבלים הבא, טעות בידיכם. אבי-מריה היא לא נבל, היא פשוט בחורה סתומה וחסרת מודעות עם תחת ברזילאי וכל הסיפור כבר בצער בעלי חיים.

אבי-מריה הולכת ליער לשחק עם הברבי-פסלון שלה
בואו נעשה סקירה זריזה של מעגל האירועים שמרכיב את "דה ווייס":
- הצגת המועמד. המועמד מגיע לבחינות עם חברים והמשפחה, יושב בחוץ, מנגן בגיטרה. מיכאל אלוני אומר משהו בנאלי. בני משפחה וחברים אומרים כמה המועמד מוצלח.
- טסטמוניה של המועמד. הוא מספר משהו קורע לב על עצמו. לא קיבלו אותו כמו שהוא. הוא מאוד מתגעגע למישהו שמת. אבא שלו נשוי לארבע נשים. משהו שיחבר אותנו תוך שניות לבנאדם שאנחנו לא מכירים וייצור קרבה מזוייפת.
- המועמד עולה ומבצע את האודישן. בני משפחה בוכים ככל שהזמן עובר ואף אחד לא מסתובב. כשמישהו מסתובב הם עוברים לצווחות.
- האודישן נגמר. השופטים יושבים מולה, שואלים אותה שאלות כמו "אה, גם את מחדרה? איזה יופי!" ו"אוי מאמא'לה, אל תבכי בגלל שאת מחדרה", ו"איזה טיפוס" וגם נותנים לה כוס מים.
- השופטים מנסים לשכנע את המועמד לבוא אליהם. אביב אומר שהשאר מעאפנים והוא מיוחד. אבי גואטה וקניונים. יובל ושלומי רוקנרול. המועמד בוחר.
- המועמד יורד ופוגש את המשפחה והחברים, שלוש דקות של חיבוקים קהילתיים פשוט מרתקים, באמת טלוויזיה במיטבה. רגע שלא יחזור לעולם. מזל שהיתה שם מצלמה.
- פרסומות.
- להמשיך לקרוא
סאמח וליאת, ליאת וסאמח. מה היינו עושים בלעדיכם, תגידו? איך היינו מעבירים עוד ארבעה ימים נטולי אווליואיישן, אם אם לא היו לנו קצת צווחות, דם חם וזעם צודק על הבוקר? למזלנו סאמח הוא איש שמדקדק בפרטים, מה שמסביר את הדחיפות בה תרגם לליאת את חוות הדעת של ההוליוודים על הטריילר של הסרט שלה, "השקר הגדול", כשהוא מקפיד על האמת הקטנה.
כל חטאו של סאז היה שהוא תרגם את "D Movie" ל"סרט סוג ד'". לא ש"D Movie" זה ביטוי שכל כך קשה להבין את המשמעות שלו, אפילו בשביל מישהי שהעידה על עצמה שהיא "לא סתומה, אלא רק סתומה באנגלית". מצד שני, יש משהו גם בטענה של ליאת. זכותו של אדם להדחיק היא אחת הזכויות החשובות בקיום האנושי, אם לא החשובה שבהן, ולאף אחד אין רשות לחמוס אותה ולדחוף אדם אחר אל מתחת לגלגלי-המציאות.



