Reality and Dreams

בואו נעשה סקירה זריזה של מעגל האירועים שמרכיב את "דה ווייס":

• הצגת המועמד. המועמד מגיע לבחינות עם חברים והמשפחה, יושב בחוץ, מנגן בגיטרה. מיכאל אלוני אומר משהו בנאלי. בני משפחה וחברים אומרים כמה המועמד מוצלח.
• טסטמוניה של המועמד. הוא מספר משהו קורע לב על עצמו. לא קיבלו אותו כמו שהוא. הוא מאוד מתגעגע למישהו שמת. אבא שלו נשוי לארבע נשים. משהו שיחבר אותנו תוך שניות לבנאדם שאנחנו לא מכירים וייצור קרבה מזוייפת.
• המועמד עולה ומבצע את האודישן. בני משפחה בוכים ככל שהזמן עובר ואף אחד לא מסתובב. כשמישהו מסתובב הם עוברים לצווחות.  
• האודישן נגמר. השופטים יושבים מולה, שואלים אותה שאלות כמו "אה, גם את מחדרה? איזה יופי!" ו"אוי מאמא'לה, אל תבכי בגלל שאת מחדרה", ו"איזה טיפוס" וגם נותנים לה כוס מים.
• השופטים מנסים לשכנע את המועמד לבוא אליהם. אביב אומר שהשאר מעאפנים והוא מיוחד. אבי גואטה וקניונים. יובל ושלומי רוקנרול. המועמד בוחר.
• המועמד יורד ופוגש את המשפחה והחברים, שלוש דקות של חיבוקים קהילתיים פשוט מרתקים, באמת טלוויזיה במיטבה. רגע שלא יחזור לעולם. מזל שהיתה שם מצלמה.
• פרסומות.

מכל השלבים האלה רק אחד הצליח לשרוד אצלי את הפאסט פורוורד – האודישן עצמו, אנשים שרים. כל השאר שעט קדימה כאילו המקס על קוק, ותאמינו לי – גם הזמן שזה לקח ביאס לי את העכוז. נשאר לי רק לתהות איך עומדים בזה אנשים שרואים הכל בשידור חי. ההשקה של "דה-ווייס" ארכה אצלנו בסלון נטו כ-23 דקות, חלקן דקות אבודות שאיש לא ישיב לי לעולם.

"דה ווייס". שמישהו יגיש להם משהו לנגב איתו את הזיעה צילום: ינאי יחיאל

תקנו אותי אם אני טועה או מקולקלת, אבל לא הגיע זמנו של הז'אנר הזה לעבור מהעולם? ואני לא מתכוונת לשעשועוני ריאליטי או תחרויות מוזיקליות,

אלא למריחה האינסופית והצפויה כל כך, כאילו כתב אותה רובוט-תסריטאי, של הסיפורים האישיים ה"מרגשים", של הלחיצה ה-מילא אגרסיבית אבל משעממת כל כך – על הבלוטה, של הדיאלוגים המאוסים במשקל נוצה בין השופטים למתמודדים, מיטת סדום שאפילו לאנשים אינטליגנטים יחסית כמו שלומי ברכה או אביב גפן אין סיכוי להגיד במסגרתה משהו בעל תוכן. למה הכל רדוד, שבלוני, מפוהק? וזה עוד בשלב האודישנים, כשאנחנו כבר יודעים שאחרי האודישנים המצב רק מתדרדר.  

אני מבינה שכשכל שגוף השידור שם יותר כסף על התוכנית, ככה הנטייה ללכת על בטוח חזקה יותר. 'בטוח' במקרה הזה פירושו להאביס את ההמונים במה שיקוטלג אצלם אוטומטית כרגעים מרגשים ואנושיים ויגרום להם להרגיש נאורים ואוהבי אדם. אלא שבפועל מדובר בתוכנת מחשב שבקושי מדגדגת את פני השטח של הרגשות של הצופים. היא לא באמת מסוגלת להפתיע, לגעת, לרגש, רק לזייף. זה קורה ב"מאסטר שף", זה קורה ב"כוכב נולד" וזה יקרה ב"אקס פקטור" וברוב תוכניות הריאליטי המושקעות, שמסנטזות את הגרסה העממית-עלק של הז'אנר.

אני לא יודעת איך מרגשים באינסטנט, ואין לי את הפתרון לתוכניות האלה (חוץ מהפתרון המתבקש, לשדר יותר אודישנים על חשבון השיט הזה, אבל זאת כנראה פנטזיה. אז לא צריך שלום, נסתפק בהסכם), אבל אם כבר זה הכרחי וזאת השפה של הפורמט, לפחות תעשו משהו כדי להדק את זה, להתסיס את זה, לעלות בקצב, כל דבר שיהפוך אתכם לפחות קלישאת-סלואו מואושן ויותר טלוויזיה בואכה סוף-העולם, למען השם. כי חבל, חבל שתוכנית כל כך מושקעת תיראה כמו טראש מסורס, בטח לא כשאייל גולן קורא לאותו קהל בדיוק בערוץ ליד. והמלצה לאנאל – זה הזמן לבדוק כמה זמן לפני הגמר את יכולה לפרוש בלי ש"רשת" יוכלו לתבוע אותך. בהצלחה.