פיליפ בפוזה מגרה. דה פינק אנדרוור סטרייקס באק
1. קודם קחו דקה להתאושש מנבחרת הפייבוריטים העלובה שההפקה הצליחה לגייס העונה. כשהם ירדו מההליקופטרים שמעתי who??? אחד ארוך, וזאת לא היתה הרוח. חוץ ממלקולם, שאולי באמת יפתיע, ופרנצ'סקה, שבאמת שמחתי לראות שוב, אין שם אף אחד שמצדיק את התואר פייבוריט. פיליפ עשה את הקומדיה שלו כבר פעם אחת, התחתונים הוורודים עשו את שלהם. הם בהחלט יכולים ללכת. פאנז, זאת העונה שלכם לפרוח.
חלום שאני כותבת מחזה על חוויה מהצבא, כנראה משהו פציפיסטי כזה. אני זוכרת שהכתיבה היתה די קלה. העלו אותו באיזה מסגרת קיבוצית או משהו, באיזה אולם מתנ"סי כזה, איזה קבוצת נוער. לא חשבתי שבאמת יצא מזה משהו. התפקיד הראשי היה אמור ללכת לסוזי אבל בגלל כל מיני פוליטיקות העברתי אותו בסוף למירב יודילביץ', וסוזי קיבלה את התפקיד של המספר. גם טוב. עומדים על הבמה והכל.
אפשר לסכם את השבוע הזה במשפט אחד – רון פייר הוא אחלה בנאדם. אחרי כל ההאס והפאס של העונה הזאת, הנה בא בנאדם שידע לתת כבוד ולהתייחס ברצינות לשש בובות הראווה שעמדו בחלון של "לה לה לנד 2". בנאדם שנתן מקום אמיתי לשאיפות שלהם לקריירה בארה"ב ואיבחן בחדות את היתרונות והחסרונות שלהם ובעיקר לא התנשא מעליהם (וכדי להיות הוגנת, היו גם עוד כמה שעמדו בפיתוי).
רון פייר. שם את הפייר ברון פייר
היה תענוג להקשיב לו עושה חישובים קרים אבל מחמם אותם תוך כדי שהוא מדבר אותם החוצה. הווידוי שלו לפיו גם הוא בסך הכל חולם להיות האבא הגאה של עוד להיט בתעשיית המוזיקה היה אמיתי ונוגע ללב. ממש כמו רון מפורסם אחר שעשה היסטוריה, ושנאבק ברגעים אלה על חייו, הוא לא עשה מהגדולה שלו עניין, רק קריירה.
"אני הולך עם האמת שלי", "אני הולכת עם הלב שלי". שני משפטים שלאחרונה משום מה צצים ב"דה וויס" כמעט בכל בחירת שופטים בדו קרב. אפילו אביב גפן, האיש שלא צריך שום הוכחה או חיזוק למוניטין שלו כאידיאליסט מפוכח, ושאין לו שום בעיה להודיע שביצועים מסוימים הם חובבניים וגרועים, מצהיר שהוא "הולך עם האמת שלו" כשהוא בוחר באופיר מה שמה דוסית. למה הם מרגישים צורך להגיד את זה?
ולאן הכל הלך? לגרעין?
שבוע אחד לסוף, כבר מתחיל להרגיש כמו סיכום. למרבה הפלא, כמעט בניגוד לרצוני, אני מתחילה לחבב את קובי פרץ. את האופן שבו הוא משוטט עם המצלמה, לעולם לא נלאה מלצלם את עצמו, מנצל את הסיבוב בלוס אנג'לס כדי לחוות דברים שמעולם לא חווה בארץ כמו לאכול שווארמה בטחינה, לקנות קוטג' או להצטלם עם ישראלים. מפה הייתי מעלה אותו על הטיסה הבאה ל"מחוברים", אני בטוחה שהוא יעשיר את התוכנית בדברים מעניינים לפחות כמו מרדף אחרי סלע, כשהוא חמוש בשכפ"צ למקרה שהסלע יחליט להסתער עליו.
* רוצים להרכיב בעצמכם צמדים לדו קרב ב"דה וויס"? אז ככה עושים את זה. קחו מתמודד מאוד מנוסה וקצת שחצן, שדי בטוח בעצמו שהוא לוקח בהליכה ושימו מולו אנדרדוג מובהק, חסר ניסיון, שמקיא את הטחול מרוב התרגשות בכל פעם שהוא עולה על במה, ובטוח שהלך עליו לגמרי. את החזרות תערכו ככה שהמתמודד המנוסה מפגיז והאנדרדוג בקושי בולע את הטחול שהוא הקיא קודם מרוב חרדה. מספר שעות לפני הדו קרב הסבו את תשומת ליבו של המנטור לזה שהאנדרדוג מאבד פיקוס וביטחון, ותדאגו שהוא יקרא לו להתעורר על החיים שלו. השאר כבר יקרה לבד: האנדרדוג יתעורר על החיים שלו, יעשה רוקי ובדו קרב עצמו יתן את ההופעה של הלייף. המנטור יודיע שהוא 'הולך עם הלב' יבחר באנדרדוג. המתמודד המנוסה יאכל כאפה ולא יבין מאיפה זה בא לו, ועוד יצטרך לענות על שאלות מעצבנות של מיכאל אלוני, והאנדרדוג פשוט יתעלף מהתרגשות ויספק את ליטרת הדמעות והאדרנלין שלשמן הוא הובא. מה שהיה להוכיח.
לפני שנתפנה לסיפור המרכזי של המהדורה ונתפנה בכלל, אני רוצה לפתוח בידיעה המשמחת של הערב, בכל זאת מצאנו מה עוד קובי פרץ עושה ממש טוב חוץ מלהחריב את השפה העברית, וזה לעשות שכיבות שמיכה ולשרוק. קובי שורק כל כך יפה, שאם הייתי קופרמן הייתי מצווה עליו להחליף מעכשיו את כל הדיבורים שלו בשריקות, ומרוויחה פעמיים.
לוסיל בלרקמן והפלטה. כשהיינו צעירים
* בעניין לוסיל מה שמה – אין ספק שהיא מעצבנת, אבל רוב המתמודדים ב"דה וויס" הם לרוב בסך הכל ילדים לחוצים, עוד לא סיימו תיכון ואין להם מושג מהחיים שלהם, והם מגיעים בשלב הכי נפיץ וחסר ביטחון בחיים שלהם לסיטואציה שאין להם מושג איזה עוצמות היא הולכת להפיל עליהם. אז נכון שהם יכולים להיות מעצבנים לפעמים, אבל כשאתה מרכיב את הנבחרת שלך ממתבגרים בני 17 עם ברזלים על השיניים, שעד לפני דקה יכלו להשתרבב ל'בית הספר למוזיקה', אתה לא יכול לקחת מהם את זה, זה ההיי-טיים שלהם לעלות על העצבים. רוצה לומר שבמקרה הזה לפתח אנטי כלפי אישיות מתמודד ולהיכנס בו, זאת פריבילגיה שמנטור לא יכול להרשות לעצמו. אני לא אומרת שצריך להיות רכים כל הזמן, אבל הם חייבים לזכור שהם מגיבים מתוך החוסר ביטחון שלהם, לתפקד על תקן הורים.
אחרי שבוע שבו כולם שהו בדיכאון, הגיע השלב הבא – פריקת העצבים. זה התחיל בכוס קוניאק בלימוזינה והתדרדר עד שניסים ניסה לאסור על זולטא לפנות לליאת, כמו אחרון האייתולות, באופן שגרם לי להצטער שלא הזעקתי בזמן את שירותי ההדברה של חיליק בר.
זולטא וניסים. מי הוא חושב שהוא, אלן דלון?
אז זה נכון שזולטא הוא זה שהציק לניסים ראשון, אבל תסלחו לי באמת שאני לא אובייקטיבית, כי זולטא הוא בנאדם מעניין שבאין מושיק עפיה מחזיק על גבו את הציר הקומי של הסדרה, וניסים הוא סְחְלֶה אנושי, פרדו מיי פרנץ', שאם ירפה לרגע מהביצים שלו הן כנראה יִשַמְטו לביוב הקליפורני לבלי שוב ולא יחסרו לאיש. כן, אם לא שמתם לב, זולטא הוא הבנאדם המצחיק היחיד שנשאר בווילה, והוא לא צוחק כשעצוב. אני מניחה שאחת השאיפות שלכם היא לשלב קומדיה בסדרה המשודרת ביס קומדי, אז אל תצפו מהדוקטור לעבוד בתנאים לא תנאים. אם אתם לא רוצים – אין בעיה. תמשיכו לדכא אותו. יום אחד כולנו ניזכר בזה ונבכה.
אני יכולה להבין למה לא נוח לאנשים לראות מישהו שמעמיס חפצים על עגלה ורץ כדי להספיק לצאת מהכלוב (היום קיבלתי הסבר למושג היידי 'מחָפְּצֶה מנַמְצֶה' – לחטוף ולאחוז). אם הם מתעבים את החלק אצלם שנוהה אחרי החפצים האלה, זה באמת לוחץ. ואולי זה מקור הזעזוע מהפורמט "כלוב הזהב", כי אחרת קשה לי להבין מה הופך את "כלוב הזהב" לזוועה כל כך גדולה בעיניהם? פרסים הם פרסים, כסף או חפצים – היינו הך מבחינתי. אז מה ב"כלוב הזהב" כל כך לוחץ למבקרים?
Reality and Dreams 