הייתי במן תוכנית כמו האח הגדול. אחת המשימות היתה לשחק כדורסל על משטח דשא בחלל סגור. זה היה באיזה קיבוץ או משהו, ולחלל הזה היה חלון קטן לאולם ספורט האמיתי של הקיבוץ, ששיחקו בו כדורסל באמת באותו הזמן, נדמה לי כושים.
המשחק בתוכנית היה משחק של קבוצת בנות, הגעתי לשם מבחוץ כשהבנות כבר שיחקו על הדשא עם כדור שאינו כדורסל, יותר כמו כדורים מעאפנים כאלה מגומי. לבשתי מלא בגדים והייתי צריכה להוריד אותם כדי לעלות על המגרש. הבנות שיחקו ואני בינתיים ניסיתי להתפשט ולהוריד את כל השכבות.
זה לקח לי שעות. לא הצלחתי כמעט להוריד אף בגד ובינתיים המשחק המשיך בלעדיי. ניסיתי להוריד את החולצה ואז המכנסיים כי היה לי קצר ממתחת, וזה היה נורא קשה. בסוף הצלחתי, וכשעליתי על המגרש דשא חלק מהבנות כבר יצאו מהמשחק, אבל אני לקחתי את הכדור והתחלתי לשחק, הרגשתי כל כך קלה וניתרתי עם הכדור. הוא קצת היה מעפאן ולא תמיד קפץ כמו שציפיתי, אבל אני הייתי כל כך בכושר שזה בכלל לא הזיז לי.
היה איזה רגע שחלק מהטבעת התקפל, והיו כמה שלבי ברזל כמו סולם מתחת לטבעת, אבל גבוה, ופשוט נעמדתי מתחתיה ובניתור הגעתי עד אל הראשון, ומשם טיפסתי ביד אחת עד לטבעת וקיפלתי אותה בחזרה, וירדתי והמשכתי לשחק.
שמעתי ברקע קולות של אנשים מתפעלים.

חלום שאני משתתפת במן שילוב של הישרדות והאח הגדול, ויש שם כלב פודל שקוראים לו הרצל. זה הכל קורה במן אזור תעשייה כזה, יש שם מפעל, ויש אולם חתונות בין היתר. מישהו שם מנגן רגאיי מעצבן.
מתחילים להצטלם והאנשים שאיתי בשבט קצת מעצבנים אותי, אני לא מסתדרת איתם כל כך, הם מנומסים כאלה. אני מחליטה לעשות סיבובים סביב המתחם, בריצה, הכלב פודל הרצל רץ אחרי, בסוף הוא נותן לי ביס בעורף אבל לא מאוד חזק. דווקא נעים. וכל אותו זמן באולם חתונות מנגנים את הרגאיי הזה, האנשם בשבט שלי מדברים אסטרטגיה, משהו על מגבות, ובסוף אני נעמדת וצועקת על הרגאיי תסתמו כבר את הפה שלכם!

אמוץ חלם שהוא ראה אותי בתור ילדה קטנה, מוצאת שלושה פגרים של חתולים, שחורים ומתולתלים, חמודים כאלה, ואני לוקחת אותם אלי לחדר. ההורים שלי באים לחדר ושואלים אותי מה אני בעצם מתכוונת לעשות איתם. הם היו מתולתלים, חמודים, שחורים כאלה. אני לא כל כך ידעתי מה לענות. אמוץ הסתכל עליהם ועלי והבין שזאת בעצם היתה הדרך שלהם להגיד לי שאני צריכה לוותר על החתולים ולהוציא אותם מהחדר, כי לא יכולתי להסביר מה בעצם אני מתכוונת לעשות איתם, ובאמת זה מה שעשיתי.

חלמתי שהלכתי בשביל לכיוון הים, היתה לי ילדה קטנה והחזקתי אותה הפוכה, מהרגליים, והיא סימנה עם מקל קו על השביל ובגדול די נהנתה. הלכתי עם עוד מישהו, לא זוכרת מי.

כשהגענו לים ראיתי שלא סתם אמרו לי, באמת חלק מהים הוא שחור. חתיכה כזאת של עשרים מטר מול הסוכה של המציל. המים היו שחורים והחול היה בגוון שחור והיו גלים שהשפריצו בור שחור. מטר משם – הים כרגיל. אני זוכרת  שהלכתי הצידה ושם הכל הסתדר. אמוץ הגיע והוא לא היה מרוצה ממשהו. נזכרתי שלפני יומיים ריחפתי מעל שדרות רוטשילד, וכל השבילים היו מלאים בבשר חי של חיות. ראיתי אותו מלמעלה.

**

בחלומי אני מוצאת איזו מחברת עם מחזה שכתבתי פעם, משהו מאד מצחיק ושנון לטעמי. מישהו יושב איתי, כנראה מפורסם, אני נותנת לו לקרוא אותו. תוך כדי קריאה אני אומרת לו – זה לא כל כך מוצלח כמו שחשבתי, אה? הוא אומר שלא. אבל אני עדיין מאמינה שכן. מכריחה אותו להמשיך לקרוא.

אחר כך פתאום המחזה כבר לא שלי, מישהו ממחיז אותו. נדמה לי שקוראים לו שלווה. בכל אופן קוראים לו על איזה שם של שיר. אני מקבלת תפקיד קטן. אין לי נסיון במשחק ואין לי כלום. מגיעה לחזרות, שם פוגשת את שאר השחקנים. מתחילים קריאה תוך כדי העמדה או משהו, אני מנסה לחשוב איך לעשות את הדמות מצחיקה.

 מגיע תורי הבימאי עוצר את הקריאה, אומר לי שלום ומבקש ממני לנתר גבוה. אני מנתרת מאד גבוה, אני נוגעת עם הראש בתקרה. אני עושה את זה די בקלות וכולם מתפעלים. ולא רק זה – כשאני למעלה, אם אני מקפלת את המרפקים ומחזיקה את השריר שמתחת לבית שחי, אני יכולה להישאר למעלה כמה זמן שאני רוצה. נחמד מאד.

חלום שאני בברלין, ואני אומרת לעצמי שזה חלום ואני לא באמת בברלין, אבל אז אני שואלת את עצמי – מה ההבדל בעצם? אני יכולה לעצום עיניים ולהיות בברלין ואני יכולה לעלות על מטוס ולהיות בברלין, אז מה זה משנה? אני ואמוץ שם, אנחנו הולכים לתערוכה שהמליצו לנו עליה, משהו שמראים שם פרצופים של אנשים. היא עולה דולר אחד למרבה המזל, כי אני כבר אמרתי שאני לא מוכנה להוציא מלא כסף על תערוכה.

אחר כך אני ואמוץ גרים בדירה שגרתי בה עם ארז בבלפור, ובחדר השני הריק יש מחשב עם שולחן. אני מזמינה את תומריקו הצלם ועוד מישהו שעובד איתו, שיסדרו את החדר ככה שאפשר יהיה להקליט שם קריינויות וכאלה. אני מבקשת מהם שיסדרו מן מבנה קטן מסביב למחשב במקום לבודד את כל החדר. בסוף מה שהם עושים זה לסדר לנו את הדסקטופ והולכים.

משהו גם על מחנה של הצופים או משהו. מלא אנשים בכיכר עם דברים ורשימה של מי שיוצא. 

חלום שצביקה הדר ואשתו גרים בדנמרק, ולאשתו יש חנות נעליים ענקית. גם אני גרה בדנמרק. אני מגיעה אליהם לבקר עם נעלי הבית שלי, בצבע תכלת עם פרווה לבנה. אני מורידה את הנעליים בכניסה ואנחנו מדברים על לבקר בארץ. אני מוצאת שם דיאלוגים של איזו סדרה שהוא עושה עם ירון לונדון, ומתה לקרוא את זה. חשבתי שזה משהו שעוד לא צולם, אבל הוא אמר לי שזה לא רק כבר צולם זה כבר משודר. 

בדרך החוצה אני מנסה למצוא את הנעלי בית שלי כדי לנעול אותן וללכת, אבל בתוך כל המדפים של הנעליים בחנות של אשתו אני הולכת לאיבוד. אני מוצאת כמה נעליים מאוד דומות, ושמחה ונועלת אותן, אבל אז מגלה שהן לא הנעליים שלי. אני מחפשת עוד ועוד, בסוף אני מוצאת נעל אחת אבל לא את השניה. אחרי דקות ארוכות אני מוצאת את השניה והולכת. 

נדמה לי שלקחתי איתי את התסריט בלי שהם ידעו. 

חלום שאני כותבת מחזה על חוויה מהצבא, כנראה משהו פציפיסטי כזה. אני זוכרת שהכתיבה היתה די קלה. העלו אותו באיזה מסגרת קיבוצית או משהו, באיזה אולם מתנ"סי כזה, איזה קבוצת נוער. לא חשבתי שבאמת יצא מזה משהו. התפקיד הראשי היה אמור ללכת לסוזי אבל בגלל כל מיני פוליטיקות העברתי אותו בסוף למירב יודילביץ', וסוזי קיבלה את התפקיד של המספר. גם טוב. עומדים על הבמה והכל.

להמשיך לקרוא

חלום שבוב דילן מגיע לארץ. בהתחלה הוא טיפס על איזה גבעה, טיפסנו איתו ואני אמרתי באנגלית שזה מזכיר לי את השואה משום מה. הגבעה היתה ממוקמת במרוקו, היא היתה קדושה אולי. טיפסנו ואני מצאתי דרך חלופית קטנה להגיע לפסגה, ואז שמענו שרבקה מיכאלי גם באה לבקר באיזה גבעה ליד, ואני אמרתי לאמוץ, בוא נלך לשם, אם רבקה מיכאלי מטפסת על הגבעה הזאת בטוח יהיו קטעים.

בכל מקרה אחר כך דילן הלך לדבר בגלי צה"ל, ואני התווכחתי עם כמה אנשים בחוץ, כי מישהי שהיתה אמורה לתפוס איתנו טרמפ (לדיזינגוף! אפשר לחשוב, שתלך קצת ברגל מה קרה) רצתה לנסות להיפגש איתו, ואני רציתי כבר לנסוע. ומישהי אמרה שזה לא נעים ללכת ברגל הביתה, ואני אמרתי שזה לא נעים לחכות עשרים דקות או לכו תדעו כמה, רק כדי שהיא תוכל לפגוש את היז הולינס, בוב דילן.

בסוף ירדנו לשבת עם דילן בשולחן קבלת השבת. בדיוק קראו את בספר התורה לפי הסדר, ועלי דילגו כי אני אשה.