חלמתי שהלכתי בשביל לכיוון הים, היתה לי ילדה קטנה והחזקתי אותה הפוכה, מהרגליים, והיא סימנה עם מקל קו על השביל ובגדול די נהנתה. הלכתי עם עוד מישהו, לא זוכרת מי.

כשהגענו לים ראיתי שלא סתם אמרו לי, באמת חלק מהים הוא שחור. חתיכה כזאת של עשרים מטר מול הסוכה של המציל. המים היו שחורים והחול היה בגוון שחור והיו גלים שהשפריצו בור שחור. מטר משם – הים כרגיל. אני זוכרת  שהלכתי הצידה ושם הכל הסתדר. אמוץ הגיע והוא לא היה מרוצה ממשהו. נזכרתי שלפני יומיים ריחפתי מעל שדרות רוטשילד, וכל השבילים היו מלאים בבשר חי של חיות. ראיתי אותו מלמעלה.

**

בחלומי אני מוצאת איזו מחברת עם מחזה שכתבתי פעם, משהו מאד מצחיק ושנון לטעמי. מישהו יושב איתי, כנראה מפורסם, אני נותנת לו לקרוא אותו. תוך כדי קריאה אני אומרת לו – זה לא כל כך מוצלח כמו שחשבתי, אה? הוא אומר שלא. אבל אני עדיין מאמינה שכן. מכריחה אותו להמשיך לקרוא.

אחר כך פתאום המחזה כבר לא שלי, מישהו ממחיז אותו. נדמה לי שקוראים לו שלווה. בכל אופן קוראים לו על איזה שם של שיר. אני מקבלת תפקיד קטן. אין לי נסיון במשחק ואין לי כלום. מגיעה לחזרות, שם פוגשת את שאר השחקנים. מתחילים קריאה תוך כדי העמדה או משהו, אני מנסה לחשוב איך לעשות את הדמות מצחיקה.

 מגיע תורי הבימאי עוצר את הקריאה, אומר לי שלום ומבקש ממני לנתר גבוה. אני מנתרת מאד גבוה, אני נוגעת עם הראש בתקרה. אני עושה את זה די בקלות וכולם מתפעלים. ולא רק זה – כשאני למעלה, אם אני מקפלת את המרפקים ומחזיקה את השריר שמתחת לבית שחי, אני יכולה להישאר למעלה כמה זמן שאני רוצה. נחמד מאד.

חלום שאני כותבת מחזה על חוויה מהצבא, כנראה משהו פציפיסטי כזה. אני זוכרת שהכתיבה היתה די קלה. העלו אותו באיזה מסגרת קיבוצית או משהו, באיזה אולם מתנ"סי כזה, איזה קבוצת נוער. לא חשבתי שבאמת יצא מזה משהו. התפקיד הראשי היה אמור ללכת לסוזי אבל בגלל כל מיני פוליטיקות העברתי אותו בסוף למירב יודילביץ', וסוזי קיבלה את התפקיד של המספר. גם טוב. עומדים על הבמה והכל.

להמשיך לקרוא