סופה של אש של אמוץ בצר
סופה של אש של אמוץ בצר
חלום שצביקה הדר ואשתו גרים בדנמרק, ולאשתו יש חנות נעליים ענקית. גם אני גרה בדנמרק. אני מגיעה אליהם לבקר עם נעלי הבית שלי, בצבע תכלת עם פרווה לבנה. אני מורידה את הנעליים בכניסה ואנחנו מדברים על לבקר בארץ. אני מוצאת שם דיאלוגים של איזו סדרה שהוא עושה עם ירון לונדון, ומתה לקרוא את זה. חשבתי שזה משהו שעוד לא צולם, אבל הוא אמר לי שזה לא רק כבר צולם זה כבר משודר.
בדרך החוצה אני מנסה למצוא את הנעלי בית שלי כדי לנעול אותן וללכת, אבל בתוך כל המדפים של הנעליים בחנות של אשתו אני הולכת לאיבוד. אני מוצאת כמה נעליים מאוד דומות, ושמחה ונועלת אותן, אבל אז מגלה שהן לא הנעליים שלי. אני מחפשת עוד ועוד, בסוף אני מוצאת נעל אחת אבל לא את השניה. אחרי דקות ארוכות אני מוצאת את השניה והולכת.
נדמה לי שלקחתי איתי את התסריט בלי שהם ידעו.
חלום שאני ותמר מרום נוסעות ללונדון או לעיירה אנגלית אחרת. יורד גשם שוטף ואנחנו צריכות להגיע לאיזה חלק בקניון. אנחנו עולות במדרגות תלולות למעלה. אני עולה לראש התל והיא נשארת לשבת על איזה פסל. כשאנחנו צריכות לרדת חזרה (הסתובב שם איש עם נחש כמו קרקס של בנאדם אדם כזה, והנחש כל הזמן הוציא לשון) תמר יורדת מהפסל ויורדת במדרגות למטה. אבל אני מסתכלת למטה ומתברר לי שהמדרגות עכשיו הרבה יותר רחוקות אחת מהשניה ממקודם. אני מנסה לרדת דרך הפסל, ורק להגיע אל הפסל הזה זה חתיכת כאב תחת מלכותי.
פיליפ. דה פינק אנדרוור סטרייקס באק
1. קודם קחו דקה להתאושש מנבחרת הפייבוריטים העלובה שההפקה הצליחה לגייס העונה. כשהם ירדו מההליקופטרים שמעתי who??? אחד ארוך, וזאת לא היתה הרוח. חוץ ממלקולם, שאולי באמת יפתיע, ופרנצ'סקה, שבאמת שמחתי לראות שוב, אין שם אף אחד שמצדיק את התואר פייבוריט. פיליפ עשה את הקומדיה שלו כבר פעם אחת, התחתונים הוורודים עשו את שלהם. הם בהחלט יכולים ללכת. פאנז, זאת העונה שלכם לפרוח. להמשיך לקרוא
פיליפ בפוזה מגרה. דה פינק אנדרוור סטרייקס באק
1. קודם קחו דקה להתאושש מנבחרת הפייבוריטים העלובה שההפקה הצליחה לגייס העונה. כשהם ירדו מההליקופטרים שמעתי who??? אחד ארוך, וזאת לא היתה הרוח. חוץ ממלקולם, שאולי באמת יפתיע, ופרנצ'סקה, שבאמת שמחתי לראות שוב, אין שם אף אחד שמצדיק את התואר פייבוריט. פיליפ עשה את הקומדיה שלו כבר פעם אחת, התחתונים הוורודים עשו את שלהם. הם בהחלט יכולים ללכת. פאנז, זאת העונה שלכם לפרוח.
חלום שאני כותבת מחזה על חוויה מהצבא, כנראה משהו פציפיסטי כזה. אני זוכרת שהכתיבה היתה די קלה. העלו אותו באיזה מסגרת קיבוצית או משהו, באיזה אולם מתנ"סי כזה, איזה קבוצת נוער. לא חשבתי שבאמת יצא מזה משהו. התפקיד הראשי היה אמור ללכת לסוזי אבל בגלל כל מיני פוליטיקות העברתי אותו בסוף למירב יודילביץ', וסוזי קיבלה את התפקיד של המספר. גם טוב. עומדים על הבמה והכל.
אפשר לסכם את השבוע הזה במשפט אחד – רון פייר הוא אחלה בנאדם. אחרי כל ההאס והפאס של העונה הזאת, הנה בא בנאדם שידע לתת כבוד ולהתייחס ברצינות לשש בובות הראווה שעמדו בחלון של "לה לה לנד 2". בנאדם שנתן מקום אמיתי לשאיפות שלהם לקריירה בארה"ב ואיבחן בחדות את היתרונות והחסרונות שלהם ובעיקר לא התנשא מעליהם (וכדי להיות הוגנת, היו גם עוד כמה שעמדו בפיתוי).
רון פייר. שם את הפייר ברון פייר
היה תענוג להקשיב לו עושה חישובים קרים אבל מחמם אותם תוך כדי שהוא מדבר אותם החוצה. הווידוי שלו לפיו גם הוא בסך הכל חולם להיות האבא הגאה של עוד להיט בתעשיית המוזיקה היה אמיתי ונוגע ללב. ממש כמו רון מפורסם אחר שעשה היסטוריה, ושנאבק ברגעים אלה על חייו, הוא לא עשה מהגדולה שלו עניין, רק קריירה.
"אני הולך עם האמת שלי", "אני הולכת עם הלב שלי". שני משפטים שלאחרונה משום מה צצים ב"דה וויס" כמעט בכל בחירת שופטים בדו קרב. אפילו אביב גפן, האיש שלא צריך שום הוכחה או חיזוק למוניטין שלו כאידיאליסט מפוכח, ושאין לו שום בעיה להודיע שביצועים מסוימים הם חובבניים וגרועים, מצהיר שהוא "הולך עם האמת שלו" כשהוא בוחר באופיר מה שמה דוסית. למה הם מרגישים צורך להגיד את זה?
ולאן הכל הלך? לגרעין?
שבוע אחד לסוף, כבר מתחיל להרגיש כמו סיכום. למרבה הפלא, כמעט בניגוד לרצוני, אני מתחילה לחבב את קובי פרץ. את האופן שבו הוא משוטט עם המצלמה, לעולם לא נלאה מלצלם את עצמו, מנצל את הסיבוב בלוס אנג'לס כדי לחוות דברים שמעולם לא חווה בארץ כמו לאכול שווארמה בטחינה, לקנות קוטג' או להצטלם עם ישראלים. מפה הייתי מעלה אותו על הטיסה הבאה ל"מחוברים", אני בטוחה שהוא יעשיר את התוכנית בדברים מעניינים לפחות כמו מרדף אחרי סלע, כשהוא חמוש בשכפ"צ למקרה שהסלע יחליט להסתער עליו.
Reality and Dreams 