בוקר טוב, עוגיות עבאדי נטולות גלוטן שכמוכם. השורדים הולכים ואוזלים, מתחילים להריח את הגמר ואנחנו חוצים עוד ישורת ומתקרבים לחזית. שמונה שורדים (שהערב, א', יהפכו לשבעה) מנתבים את דרכם בין אלפי המשימות, הבקתות, מבצעים חישובי קוואנטים מסובכים כדי לשקלל את השפעת הבלינג-בלינג שההפקה מרעיפה עליהם ומנסים להבין מי נחש, מי אדם, מי חווה ומי התפוח בסיפור המיתולוגי ששמו "הישרדותVIP 2". אז נכון, השורדים כמעט ולא שאלו את עצמם את השאלה המתבקשת – עם מי אני רוצה לשבת בגמר, למען השם? את מי יש לי סיכוי לנצח? וחלקם עדיין מחטטים במסירות בערימת הגללים שהיא הכבוד שלהם (מחילה, שמחה, מחילה. התכוונתי הלב שלהם!) בתקווה למצוא שם איזה גרגר, אבל אפשר להגיד שבגדול יש לנו משחק.
אחד המאפיינים המפתיעים והמרשימים של המשחק הזה מתגלם במושג היפהפה "פר הדחה". כרגע מצבת השורדים אמנם מורכבת בעיקר מזוגות חזקים – נעמה וליהיא, שמביאה איתה צבא שלם של קשישים בתקווה להעפיל איתו למעלה המלך; ג'ובאני ושמחה ושקד ולונא, השרידים של האימפריה המפוארת של קנקאי, ואירה ומני (שיקרא מעתה בשמו האינדיאני "מנימול") שהם קולות זמינים שתוכלו לספח אליכם בקלות יחסית, כל מה שתצטרכו זה לתת להם חיבוק.
שלושת הזוגות הראשיים, שמונהגים בעיקר על ידי נעמה וג'ובאני, נעים במן ריקוד יפהפה, ריקוד ה"פר הדחה". ממש כמו בעונות מתקדמות יותר של השרדות ארה"ב המשחק הופך גמיש ולפחות למראית עין גם קצת בלתי צפוי. בכל שבוע נוצרים קשרים מולקולרים קצת שונים בין הגושים שהופכים אותו למעניין יותר, כי כידוע קיבעון הוא האויב הכי גדול של המשחק. אני אומרת את זה בזהירות כי אנחנו עדיין במזרח התיכון המקום בו כשמישהו אומר עליך שבאת בשביל המיליון אתה עדיין אמור להרגיש שירקו עליך, אבל בכל זאת יש פה מגמה יפה.
המשימה הסוציומטרית, לעומת זאת, עובדת קצת פחות בגרסה הישראלית בעיקר כי אנחנו לא פראיירים, אנחנו דוגרים, אנחנו משחקים עם הלב שלנו ואנחנו אומרים הכל בפנים ולא מחכים שההפקה תחלק לנו פלאיירים. כל ההשמצות שצפו במשימה כבר היו ידועות בגרסה כזאת או אחרת לרוב המתמודדים והכל התקבל ברוח טובה, אולי למעט לונא, שאף אחד לא חשב ליידע אותה שלא תטרח להרים טלפון אחרי התוכנית וג'ובאני, שגילה שאירה, שהוא התכוון להדיח ממילא, תקעה לו גרזן בחבל וסכין בגב. אפילו אני חשתי צמרמורת של פחד כשדון ג'ובאני סינן את האיומים שלו כלפי אירה, האדם הכי נידף על האי. צר לי שבמקרה של אירה הטקטיקה הזאת עובדת, אני מקווה שהיא תתעשת מתי שהוא ותבין שהחולשה שלה היא במובן מסוים הנכס שלה. לנצח אין לה סיכוי אבל אם היא תציב לעצמה מטרה יותר צנועה כמו להגיע לגמר, היא בעצם הסייד קיק המושלם: אף מהלך לא רשום על שמה ורק אסף יכול להתחרות בה בקטגוריית המשחק הפאסיבי.
ההפתעה של הסוציומטרי היא כנראה האישוש ששמחה וג'ובאני הצליחו למצוא לעצמם מקום טוב מתחת לרדאר למרות שהם נתפסים כפייבוריטים לניצחון. הם נשארו אחרונים במשימה – אף אחד לא העז להוריד אותם, אף אחד לא זומם להדיח אותם, כולם מחזרים אחריהם. ג'ובאני הצליח להתחבב על כולם ולמרות טעויות שהוא עושה פה ושם (לוקח מכתב מהבית במקום להשתתף במשימת חסינות, למשל) הוא מצליח להתקדם (ותודה להפקה שהוציאה מהסטאש עוד שרשרת חסינות שהכינה מבעוד מועד). רוב השבט מאמין ששמחה (מה דה פאק?) תהיה השורדת האחרונה מה שאומר שכבר מזמן הם היו אמורים לזמום להדיח אותה אבל זה אפילו לא על הפרק, עובדה שאני ורבים אחרים מוצאים מקוממת למדי, ולמעשה רוב האנשים שהגיעו להפגנת ההמונים אתמול ברחבת המוזיאון הגיעו כדי להפגין בעניין הזה.
עוד שחקן שנוי במחלוקת הוא שקד. מצד אחד שחקן מצוין אבל מצד שני כבר יצא לו מוניטין של שקרן והוא כרגע מבודד עם לונא, שזה מסר יפה לדו הקיום (תימנים וערבים מסרבים להיות אויבים!) אבל פחות מועיל למשחק שלו. היחיד שמוכן לחבור אליו כרגע זה מני, שלעולם לא נדע מה קורה במוח הפעוט שלו. שקד כבר הרבה זמן לא מצליח להניח קו תקשורת ישיר עם ג'ובאני כי ג'ובאני רואה מולו סדין אדום בכל פעם שהוא שומע את השם שקד, לא הסיטואציה הכי נוחה על האי. אני חייבת להודות שאני מחבבת את שקד ואת הנונשלטיות שהוא משחק בה, וחלום שלי שעיקרון הפר הדחה ימציא לו פרטנרים להמשך הדרך, יעלה כמה שיעלה, ושהחסינות, ממש כמו לראש הממשלה, מונחת שוב על הפרק.
בפרק הבא: האמצעים ממשיכים לקדש את המטרה הקדושה – להשאיר את נעמה במשחק.
Reality and Dreams 