מתה, מתה על העונה הזאת. איכשהוא הכל עובד בה, אפילו הדמויות שפחות עובדות, ובדמויות שפחות עובדות אני מתכוונת אליך, אילון נופר. אולי זה הסרט שלי, ואולי עצם העובדה שהבחורה הזאת מצליחה לעצבן אותי כל כך היא גם סוג של הנעה רגשית (אני לא אדישה אליה), אבל משהו אצלי לא מסוגל לשאת את נערת המיומנה ההו-כה מגניבה ועם זאת מוכת צער פוטוגני, שנופר מדשדשת בה מאז תחילת העונה.
סוסת הבר, אילון נופר
אין לי סבלנות לצפות בעוד פריים אחד שזועק "אני סוסת בר מושלמת ורגישה, כל כך הרבה גברים התאהבו בי ולכולם שברתי את הלב ". כל הדמויות האחרות מצליחות לפרוט על טווח רחב של רגשות אבל אילון מאחוריהן כמו כוכבת של ספר מתבגרות, שהתפיסה הילדותית שלה על החיים לא מאפשרת לה להגיע לעומק גם כשהיא מתמודדת עם דברים כמו סרטן, לא עלינו.
אבל היי, קיטורים הם באמת פריווילגיה בעונה שאפשר למצוא בה את ליאור דיין, שאבא שלו אכל מלא בוסר שהאכיל אותו הסבא שלו, ועכשיו הוא יוצא למסע חיפושים אחרי רופא שיניים טוב ברמאללה. בינתיים הוא יצטרך להסתפק במשכך מסוג קלגרון. המלכוד של ליאור דיין בתור 'הבן של הבן של' מהפנט אותי מרוב שהוא צפוי ועדיין בלתי נמנע, וגורם לי להצטער על שבאבי אשתו טעתה: ההורים שלו הם לא באמת מייסדי פולין.
אומרים שאחת הסיבות שאנשים מביאים ילדים לעולם היא כדי לקבל ממישהו את האהבה ללא תנאי שהם לא קיבלו מההורים שלהם. ליאור דיין מנסה לקבל מההורים שלו את האהבה הזאת, אבל אמא שלו אוהבת כלבים והוא מוצא את עצמו מתפקד על תקן ההורה של האבא שלו, שמנסה לעשות השלמות לאהבה שלא קיבל מהאבא האחד עם העין האחת. יש משהו מכמיר לב ממש בלראות את ליאור מטפל באבא שלו כמו מבוגר ובו זמנית לא מתייאש מהניסיונות הילדותיים לקבל ממנו אישור.
כל מה שספורטאים צריכים לעשות זה פשוט להפסיק לקחת ריטלין
עם כל המודעות והנונשלנט שלו ליאור דיין מצליח להוציא מעצמו לא מעט רגש, ורגש מעודן, לא כזה שמכניס לך סטירה. אני מאמינה לו שהכתיבה היא באמת המקום שמגדיר אותו. אני מאמינה למאבק שלו. הוא משדר כנות ונכונות לחשיפה אפילו יחסית למשפחת דיין, למשל כשהוא מדבר על המטרה האולטימטיבית של כל בן משפחת דיין – ערך בויקיפדיה. זאת סאטירה כתובה היטב והעובדה שאלה החיים רק עושה אותה מוצלחת יותר.
גם דיין וגם נדב אבוקסיס מביאים את הדבר הזה שנקרא אותנטיות, כי היום בריאליטי כבר לא מספיק להתפשט, וגם גילויים מביכים על עצמך כבר לא יעשו את העבודה. היום דמות בריאליטי צריכה את האותנטיות, את הערך המוסף הזה שהופך את האאוטפוט שלה מערימת הגיגים משעממת לחיים ממש. דברים קורים בחיים של נדב אבוקסיס. הוא לא רק מדבר על. הוא ממש נותן לנו לגעת בזה.
אני יכולה ממש להרגיש את האהבה האבודה שלו לנועם הסטרייט (שאגב, נראה לי די מרוצה מהמצב ולא ממש מחכה לרגע שאבוקסיס ימצא אהבה אחרת), או לרטון על האמא של הילדה שלו (תתעוררי על החיים שלך, חמודה! לא את תצליחי להזיז את הפיסטוק הזה), ואז להבין ששניהם מאוהבים באנשים שלעולם לא יחזירו להם אהבה רומנטית, מה שהופך את המצב שלהם לאבסורדי אפילו יותר, כי זה אף פעם לא טוב כשצד אחד רוצה יותר.
אני נהנית הנאה מזוכיסטית גם מלצפות בדרמה הישראלית המצליחה של נתי קלוגר ובעלה – או יותר נכון בועז רוזנברג ואשתו – שאפשר לחתוך בסכין חסה את המתח שאוכל אותם מתחת לפני השטח, ואז להתפעם עד להשתבץ מול האידיאליה ששוררת ביניהם ברגע שמוציאים את הילדות מהתמונה. ועוד לא דיברתי על ברוס, שנמצא על ההיי-וואי להפוך לסמל הסקס הבא של קליפת הבננה, כי איך אוהבים פה גברים יהודים מצחיקים ופטריוטים שמדברים ישיר ובוטה על סקס ולובשים חולצות של דובדבן בהוליווד. פייר? בצדק.
כן
נכון שעוד מוקדם להכתיר, אבל יש משהו בעונה הזאת. מן שילוב של דמויות מעולות ויד רכה מאוד על ההדק מבחינת הבלוטות. המצלמות של האנשים האלה דלוקות כל הזמן, ואני מדמיינת לעצמי את האנשים שצופים בחומרים האלה כדי לערוך אותם, אלה שמקבלים את ערוץ 20 של מחוברים פלוס, ואפילו קצת מקנאה בהם. אני בטוחה שהיו הרבה רגעים הרבה פחות מעודנים רגשית, אבל מישהו שם בחר לא לדחוף לנו את הכל לגרון ולא לנסות לגרום לנו להרגיש בכוח, אלא לחבר את הפאזל לאט ובטוח. אני עוד לא יודעת מי ינצח בריאליטי הזה, אבל כמו בחיים, ההשתתפות היא זאת שחשובה.
Reality and Dreams 