לא יודעת למה, הקטע ב"דה ווייס" שתפס אותי לגמרי היה האודישן של שרון גולאברי וכל המהלך שהגיע אחריו. אני לגמרי לא אוהדת גדולה של הסיפורים האישיים של המתמודדים, מפני שהבלוטה שלי לא אוהבת להימחץ על ידי נעלי העקב של ההפקה, אבל דווקא הסיפור שלה היה כמו טלנובלה כתובה היטב, ודווקא בגלל חדד, לא בגלל גולאברי.
הסיפור של גולאברי די בנאלי. בלי לפגוע חלילה בבחורה עצמה, אבל מבחינה טלוויזיונית כבר היינו שם ועשינו את זה – אשה צעירה שאבא שלה לא קיבל אותה בגלל הנטייה המינית הדי ברורה שלה, התנכר אליה וכנראה גם גרם לה איזו טראומת גמגום. המנטורית שלה היא – זה הכל בתוך הראש שלי, כן? – בעלת נטייה מינית דומה, שהיא דווקא מסתירה כבר שנים.
לראות את שרית חדד יושבת מול שרון, שומעת את השירה שלה, מבינה ששרון חווה על בשרה את הדבר שהיא עצמה פחדה ממנו כל השנים האלה, ובגללו העדיפה – עדיין בתחום הספרות הבדיונית, כן? – להישאר בארון, לראות אותה כואבת את הכאב של שרון, נקרעת, בלי היכולת להגיד על זה אפילו מילה, כשכל מה שהיא יכולה זה לבחור את שרון ולתת לה משהו ממה שהיא צריכה, אני מודה, זה נגע לליבי, אפילו אם כל הנרטיב הזה הוא פרי הדימיון שלי בלבד ואין קשר בינו למציאות.
על כל הקטע של האבא שמגיע אחר כך הייתי מוותרת. לא נעים לראות בנאדם שכל הזמן הזה התכחש לבת שלו, אבל פתאום כשהיא מופיעה בטלוויזיה הוא מגיע ומחבק אותה. והלב שלי עם הבחורה שהסכימה לקבל את החיבובים האלה, כי ילד יסכים לקבל מההורים שלו חיבה בכל תנאי, בלי לפשפש בציציות שלה, כי זאת ברירת המחדל שלו. והלוואי והיא תדהר על העונה הזאת, כי באמת יש לה קול מיוחד.
ואפרופו המראה החיצוני שלה, שהיא חשבה שהיה הסיבה להפתעה של השופטים, נראה לי שהעונה זה הדבר האחרון שיפתיע אותם בהתחשב בזה שיותר מחצי מהבנות שעולות לאודישנים לא נראות כאילו מישהו שלק אותן מאיזה מגזין. יש בזה משהו מרענן בעידן הפוטושופ הנוכחי, ובטח איפה שהוא ביקום מקביל מלא שאפות עולות לאודישנים ב"דה ווייס" אבל לא כל כך יודעות לשיר.
Reality and Dreams 