* רוצים להרכיב בעצמכם צמדים לדו קרב ב"דה וויס"? אז ככה עושים את זה. קחו מתמודד מאוד מנוסה וקצת שחצן, שדי בטוח בעצמו שהוא לוקח בהליכה ושימו מולו אנדרדוג מובהק, חסר ניסיון, שמקיא את הטחול מרוב התרגשות בכל פעם שהוא עולה על במה, ובטוח שהלך עליו לגמרי. את החזרות תערכו ככה שהמתמודד המנוסה מפגיז והאנדרדוג בקושי בולע את הטחול שהוא הקיא קודם מרוב חרדה. מספר שעות לפני הדו קרב הסבו את תשומת ליבו של המנטור לזה שהאנדרדוג מאבד פיקוס וביטחון, ותדאגו שהוא יקרא לו להתעורר על החיים שלו. השאר כבר יקרה לבד: האנדרדוג יתעורר על החיים שלו, יעשה רוקי ובדו קרב עצמו יתן את ההופעה של הלייף. המנטור יודיע שהוא 'הולך עם הלב' יבחר באנדרדוג. המתמודד המנוסה יאכל כאפה ולא יבין מאיפה זה בא לו, ועוד יצטרך לענות על שאלות מעצבנות של מיכאל אלוני, והאנדרדוג פשוט יתעלף מהתרגשות ויספק את ליטרת הדמעות והאדרנלין שלשמן הוא הובא. מה שהיה להוכיח.
רשת
כל הרשומות עם התגית רשת
אני יכולה להבין למה לא נוח לאנשים לראות מישהו שמעמיס חפצים על עגלה ורץ כדי להספיק לצאת מהכלוב (היום קיבלתי הסבר למושג היידי 'מחָפְּצֶה מנַמְצֶה' – לחטוף ולאחוז). אם הם מתעבים את החלק אצלם שנוהה אחרי החפצים האלה, זה באמת לוחץ. ואולי זה מקור הזעזוע מהפורמט "כלוב הזהב", כי אחרת קשה לי להבין מה הופך את "כלוב הזהב" לזוועה כל כך גדולה בעיניהם? פרסים הם פרסים, כסף או חפצים – היינו הך מבחינתי. אז מה ב"כלוב הזהב" כל כך לוחץ למבקרים?