חלום שאני מגיעה למושב, נוסעת שם על אופניים נדמה לי. אומרים שיש איזה מופע באזור של הדרך שבין הבית קברות לששה בתים, אני הולכת לשם, יושבת בלובי של האולם בזמן המופע. לידי ישב הנהג של האמבולנס שהגיע למקרה שמישהו יתעלף או משהו. לאט לאט יוצאים אלי כל מיני אנשים שהיו בשכבה שלי בבית ספר. הם כבר לא ילדים אבל הם נראים עדיין צעירים, צעירים ממני. יש להם פנים רחבות ובהירות ושיער חלק מאוד ועיניים רחוקות אחת מהשניה, ובאופן כללי מראה קצת מונגולואידי. הם באים אלי אחד אחד ואני מתחילה לחשוש קצת משיחת הקאץ' אפ שמחכה לי, ועוד פעם נדבר איפה אנחנו ומה אנחנו עושים. אבל הם מגיעים מאוד חיוביים, מן לב פתוח כזה. הם מחבקים אותי אחד אחד והם באמת שמחים לראות אותי, זה מוזר לי.
אחת מהן היתה דנה מירצקי, אני זוכרת שציינתי לעצמי בחלום. היא היתה בלונדינית וגבוהה, גדולה כזאת. מישהי לחשה לי באוזן מה נסגר עם הנהג השחרחר והחתיך הזה. לא הבנתי למי היא מתכוונת. אחר כך היה רגע של שתיקה כשכולם ישבו וחייכו ולא ידעתי מה להגיד אז אמרתי "נו, אז מה נסגר עם הנהג השחרחר החתיך? כולם הסתכלו עלי מוזר ואז הבנתי ואמרתי, אוקי, אז זה הנהג השחרחר החתיך, והצבעתי על הבחור שישב לידי. זה היה מצחיק. מישהי שישבה בצד השני שלי החליקה את היד שלה ושילבה איתי אצבעות. הכל היה כל כך תמים ואמיתי, מן אהבה של ילדים כזאת. לא הבנתי למה הם כאלה ורציתי עוד מזה והתחלתי לבכות והתעוררתי.
סמדר שילוני
כל הרשומות עם התגית סמדר שילוני
1.
נראה לי שלא מעט מהאנשים שאני מכירה כבר ראו לפחות פרק או קטע מפרק של "מגש הכסף", שתעלה מחר בערב בערוץ 8. סביר להניח שבקבוצת המשוכנעים שאני משתייכת אליה כמעט כולם כבר נחשפו לבאזז ויודעים שהיא קיימת. אבל לפעמים עולה צורך לכתוב או להגיד משהו לא בשביל להעביר מידע או תוכן, אלא פשוט כדי שירשם איפה שהוא שהתוכן הזה דוסקס. שהנושא עלה. כי כשמשהו מוצף בצד אחד של הפייסבוק, אז גל גדול לוקח אותו עד לצד השני של הטוויטר, וכשאתה מגלה שלעוד מישהו אכפת יש לזה כח ומשמעות. אז זאת אני, נותנת את התרומה הקטנה שלי במאמץ לצבירת מאסה.
תשעה פרקים של עונה 29, אף אליל לא זוכה לשזוף את מועצת השבט. פרק עשירי – בום, שני אלילים צצים והופכים את המועצה לאחת מהמוצלחות בהיסטוריה של הסדרה. סו פאר זאת עונה לא רעה, לפחות מבחינת גיימינג. רוב האנשים הגיעו כדי לשחק וחלקם לא רע בזה בכלל. יש לי רק בעיה אחת עם העונה הזאת – ואני אתחיל איתה.
צאי לי מהפריים, מיסי, וקחי איתך את הבמבינה שלך
האנשים שאני אוהבת הולכים ואוזלים. זה לא אומר שנשארו האנשים שלא משחקים טוב, אם כי בדרך כלל יש איזו קורלציה בין השניים, אבל הפעם משום מה הפייבוריטים שלי נושרים אחד אחד, וכשאני מסתכלת על מי שנשאר – את רובם אני לא סובלת, מצב די מוזר לעונה טובה.
נסעתי במושב ברחוב של הבית קברות, הגעתי לחדר עם שלושה קירות ועם המון תאי דואר ישנים, צבועים בצבע שמן סגול, ושמעתי פכפוך של מים וזה גרם לי אושר. היה משהו מאוד נעים ושקט ושלו.
המשכתי לרכב על האופניים והגעתי לעוד חדר, יותר גדול, גם מלא תאי דואר. גם סגול. הפעם ראיתי את המים שפכפכו, וראיתי איש שנראה כמו מכשפה ולבוש כמו מכשפה, מתקרב בשביל. היתה שם ילדה שאמרה לי שהוא רק נראה כמו מכשפה, והאיש באמת חייך לעצמו שהוא הלך.
הקשבתי לשקט ולפכפוך של המים וזה גרם לי אושר. כל כך אושר שהתחלתי לבכות מתוך שינה מרוב אושר ולא יכולתי להפסיק.
כשהייתי קטנה התנהלתי בעולם בתחושה שצופים בי כל הזמן. שאני מצולמת נון סטופ ושכולם עוקבים אחרי 24/7. אני זוכרת את עצמי נכנסת לסלון, רואה את חיים יבין מדבר על החדשות ומשוכנעת שעד לפני רגע הוא דיבר עלי, אבל עבר מהר למשהו אחר כשהגעתי כדי שאני לא אחשוד. נשבעת שהאמנתי בזה לחלוטין. זה גם היה נראה לי הגיוני לגמרי. מאז שאני זוכרת את עצמי דיברתי אל עצמי בקול רם, זאת אומרת לא בדיוק אל עצמי – אלא אל קהל דמיוני, של יותר מאיש אחד. דיברתי אליו בלשון רבים והסברתי את עצמי בלי הפסקה, פירטתי מה אני חושבת, מה אני הולכת לעשות ומה ההגיון שמאחורי הפעולות שלי. הייתי כוכבת.
עד היום אני מדברת אל עצמי בקול, לפעמים גם ברבים. כבר לא חושבת שהעולם צופה בי, אבל ההרגל נשאר. מה גם שעם הזמן קלטתי שלתחושה שאני נבחנת בלי הרף יש גם צדדים פחות נעימים, כמו ביקורת עצמית או שיתוק. אבל מאז שהתחיל "האח הגדול", בעולם ואז בארץ, נתקפתי רצון עז להיכנס לבית ולהפקיר את עצמי לטובת המצלמות. תמיד הרגשתי – וגם הסביבה טרחה להבהיר לי – שהרצון הזה הוא רצון מבזה. זאת כמיהה שצריך להתגבר עליה, להתעלות עליה. בטח לא להודות בה.
אני מתה על מנחם בן, מתה עליו. פתאום נזכרתי כמה כייפית היתה עונת ה VIP. אני די בטוחה שמדובר בבנאדם שלגור איתו זה גיהנום קפוא, אבל עבורי כצופה הוא פשוט אוצר. לא שקשה לעצבן את טל, היא ממילא סוללת כיפת ברזל מהלכת שרק משוטטת כה וכה ומחפשת הזדמנות לפלוט איזה טיל בשווי 50 אלף דולר כדי ליירט קסאם שממילא היה נופל לשטחים הפתוחים של נווה אילן, אבל גם כל שאר הויכוחים שלו מצליחים איכשהו לעשות הגיון. נכון שהאיש הוא מכונת הדחקה משועשעת היטב, ולא הייתי לוקחת אותו כדוגמא לשום אינטליגנציה רגשית או חברתית, אבל השם עדי, מכל הויכוחים שנפלתי עליהם ומנחם השתתף בהם, עלתה המסקנה הבלתי נמנעת – שמנחם בן תמיד צודק.
נפתח באנחת רווחה: קארין הלכה. הבננה בכתה, התפוזים הזילו דמעה אבל אני שמחתי, כי קארין היתה הבנאדם הכי פחות מעניין בבית בשלב הזה. יותר מזה – בכל פעם שהיא דיברה הרגשתי שהיא משחקת בהצגה אינסופית שהמסך אינו יורד בה מעולם. היה לי מאוד קשה להאמין למילה שלה עוד לפני חשיפת המקרה החמור שהטריד עם שלם בימים האחרונים – החלקת לשון על לשון. קארין שילמה את המס שלה לחברה – יצרה לאנה, אחי וגם קצת לדנית איזשהוא קו עלילה דרדלה שהשאיר אותן בבית, סגרה את המיצייה בפעם האחרונה והלכה.
חלום שאני וטל חוזרות מאילת. היא יחפה משום מה, וזה כאילו היא הולכת את המרחק הזה ברגל למרות שאנחנו נוסעות אותו באוטו שלי. היא עייפה. אנחנו נוסעות והיא מלמדת אותי על כפתור סודי באוטו שיכול לגרום לו להאיץ במהירות. אני מנסה אותו ומאוד מאוד מרוצה, כי אחד הדברים שמרגיזים אותי ברכב סולר הוא ההאצה האיטית שלו. אני לוחצת עליו ופתאום האוטו מקבל כוחות חדשים והמנוע שלו בוער והוא נוסע במהירות וככה אנחנו עוקפים איזה אוטובוס שעצבן אותנו כל הדרך.
אנחנו מגיעות לאיזה כפר. יש שם אנשים וחנות אחת שאנחנו קונים ממנה, לא זוכרת מה. בסופו של דבר אנחנו צריכות כבר לנסוע כדי שלא יחשיך. אנחנו משאירות להם משהו שמסמל את הציוויליזציה ונוסעות.
נתחיל מזה שאני מתחילה לחבב את מרטין ככל שהנישה שלה הולכת ומתבהרת. מרטין היא מה שקוראים בהישרדותית villian. תפקידה הוא לחרחר ריב, להצביע על חצי הכוס הריקה, להטיח באנשים את החסרונות שלהם, את הדברים שהם מנסים להדחיק או להתעלם מהם, לעקוץ אותם קצת, ולפעמים לגרום להם להרגיש חסרי ביטחון. כן, זה מרושע, אבל זהו תפקידה הקדוש של מרטין (שלא לומר – מרטיר!), עבודה מסריחה שמישהו חייב לעשות אותה, והאמת, כל עוד זה נעשה בפקחות, תחכום ותושיה, זה בהחלט מקובל עלי ואף למעלה מזה. אם אפשר לקבל באהבה את העגמימון מיקיאגי (ובאמת באהבה), אפשר לאהוב גם את העוקצנות של מרטין.
