הייתי במן תוכנית כמו האח הגדול. אחת המשימות היתה לשחק כדורסל על משטח דשא בחלל סגור. זה היה באיזה קיבוץ או משהו, ולחלל הזה היה חלון קטן לאולם ספורט האמיתי של הקיבוץ, ששיחקו בו כדורסל באמת באותו הזמן, נדמה לי כושים.
המשחק בתוכנית היה משחק של קבוצת בנות, הגעתי לשם מבחוץ כשהבנות כבר שיחקו על הדשא עם כדור שאינו כדורסל, יותר כמו כדורים מעאפנים כאלה מגומי. לבשתי מלא בגדים והייתי צריכה להוריד אותם כדי לעלות על המגרש. הבנות שיחקו ואני בינתיים ניסיתי להתפשט ולהוריד את כל השכבות.
זה לקח לי שעות. לא הצלחתי כמעט להוריד אף בגד ובינתיים המשחק המשיך בלעדיי. ניסיתי להוריד את החולצה ואז המכנסיים כי היה לי קצר ממתחת, וזה היה נורא קשה. בסוף הצלחתי, וכשעליתי על המגרש דשא חלק מהבנות כבר יצאו מהמשחק, אבל אני לקחתי את הכדור והתחלתי לשחק, הרגשתי כל כך קלה וניתרתי עם הכדור. הוא קצת היה מעפאן ולא תמיד קפץ כמו שציפיתי, אבל אני הייתי כל כך בכושר שזה בכלל לא הזיז לי.
היה איזה רגע שחלק מהטבעת התקפל, והיו כמה שלבי ברזל כמו סולם מתחת לטבעת, אבל גבוה, ופשוט נעמדתי מתחתיה ובניתור הגעתי עד אל הראשון, ומשם טיפסתי ביד אחת עד לטבעת וקיפלתי אותה בחזרה, וירדתי והמשכתי לשחק.
שמעתי ברקע קולות של אנשים מתפעלים.

חלמתי שהלכתי בשביל לכיוון הים, היתה לי ילדה קטנה והחזקתי אותה הפוכה, מהרגליים, והיא סימנה עם מקל קו על השביל ובגדול די נהנתה. הלכתי עם עוד מישהו, לא זוכרת מי.

כשהגענו לים ראיתי שלא סתם אמרו לי, באמת חלק מהים הוא שחור. חתיכה כזאת של עשרים מטר מול הסוכה של המציל. המים היו שחורים והחול היה בגוון שחור והיו גלים שהשפריצו בור שחור. מטר משם – הים כרגיל. אני זוכרת  שהלכתי הצידה ושם הכל הסתדר. אמוץ הגיע והוא לא היה מרוצה ממשהו. נזכרתי שלפני יומיים ריחפתי מעל שדרות רוטשילד, וכל השבילים היו מלאים בבשר חי של חיות. ראיתי אותו מלמעלה.

**

בחלומי אני מוצאת איזו מחברת עם מחזה שכתבתי פעם, משהו מאד מצחיק ושנון לטעמי. מישהו יושב איתי, כנראה מפורסם, אני נותנת לו לקרוא אותו. תוך כדי קריאה אני אומרת לו – זה לא כל כך מוצלח כמו שחשבתי, אה? הוא אומר שלא. אבל אני עדיין מאמינה שכן. מכריחה אותו להמשיך לקרוא.

אחר כך פתאום המחזה כבר לא שלי, מישהו ממחיז אותו. נדמה לי שקוראים לו שלווה. בכל אופן קוראים לו על איזה שם של שיר. אני מקבלת תפקיד קטן. אין לי נסיון במשחק ואין לי כלום. מגיעה לחזרות, שם פוגשת את שאר השחקנים. מתחילים קריאה תוך כדי העמדה או משהו, אני מנסה לחשוב איך לעשות את הדמות מצחיקה.

 מגיע תורי הבימאי עוצר את הקריאה, אומר לי שלום ומבקש ממני לנתר גבוה. אני מנתרת מאד גבוה, אני נוגעת עם הראש בתקרה. אני עושה את זה די בקלות וכולם מתפעלים. ולא רק זה – כשאני למעלה, אם אני מקפלת את המרפקים ומחזיקה את השריר שמתחת לבית שחי, אני יכולה להישאר למעלה כמה זמן שאני רוצה. נחמד מאד.