אפשר לסכם את השבוע הזה במשפט אחד – רון פייר הוא אחלה בנאדם. אחרי כל ההאס והפאס של העונה הזאת, הנה בא בנאדם שידע לתת כבוד ולהתייחס ברצינות לשש בובות הראווה שעמדו בחלון של "לה לה לנד 2". בנאדם שנתן מקום אמיתי לשאיפות שלהם לקריירה בארה"ב ואיבחן בחדות את היתרונות והחסרונות שלהם ובעיקר לא התנשא מעליהם (וכדי להיות הוגנת, היו גם עוד כמה שעמדו בפיתוי).

רון פייר. שם את הפייר ברון פייר

היה תענוג להקשיב לו עושה חישובים קרים אבל מחמם אותם תוך כדי שהוא מדבר אותם החוצה.  הווידוי שלו לפיו גם הוא בסך הכל חולם להיות האבא הגאה של עוד להיט בתעשיית המוזיקה היה אמיתי ונוגע ללב. ממש כמו רון מפורסם אחר שעשה היסטוריה, ושנאבק ברגעים אלה על חייו, הוא לא עשה מהגדולה שלו עניין, רק קריירה.

להמשיך לקרוא

ולאן הכל הלך? לגרעין?

שבוע אחד לסוף, כבר מתחיל להרגיש כמו סיכום. למרבה הפלא, כמעט בניגוד לרצוני, אני מתחילה לחבב את קובי פרץ. את האופן שבו הוא משוטט עם המצלמה, לעולם לא נלאה מלצלם את עצמו, מנצל את הסיבוב בלוס אנג'לס כדי לחוות דברים שמעולם לא חווה בארץ כמו לאכול שווארמה בטחינה, לקנות קוטג' או להצטלם עם ישראלים. מפה הייתי מעלה אותו על הטיסה הבאה ל"מחוברים", אני בטוחה שהוא יעשיר את התוכנית בדברים מעניינים לפחות כמו מרדף אחרי סלע, כשהוא חמוש בשכפ"צ למקרה שהסלע יחליט להסתער עליו.

להמשיך לקרוא

סאמח וליאת, ליאת וסאמח. מה היינו עושים בלעדיכם, תגידו? איך היינו מעבירים עוד ארבעה ימים נטולי אווליואיישן, אם אם לא היו לנו קצת צווחות, דם חם וזעם צודק על הבוקר? למזלנו סאמח הוא איש שמדקדק בפרטים, מה שמסביר את הדחיפות בה תרגם לליאת את חוות הדעת של ההוליוודים על הטריילר של הסרט שלה, "השקר הגדול", כשהוא מקפיד על האמת הקטנה.  

לא פראיירית. ליאת בנאי מצטרפת לתנועה

כל חטאו של סאז היה שהוא תרגם את "D Movie" ל"סרט סוג ד'". לא ש"D Movie" זה ביטוי שכל כך קשה להבין את המשמעות שלו, אפילו בשביל מישהי שהעידה על עצמה שהיא "לא סתומה, אלא רק סתומה באנגלית". מצד שני, יש משהו גם בטענה של ליאת. זכותו של אדם להדחיק היא אחת הזכויות החשובות בקיום האנושי, אם לא החשובה שבהן, ולאף אחד אין רשות לחמוס אותה ולדחוף אדם אחר אל מתחת לגלגלי-המציאות.

להמשיך לקרוא

ונפתח בחמלה. קצת ריחמתי השבוע על לנה, קואוצ'רית השחיה של זולטא, שלקחה אותו ללוס אנג'לס כדי להפגיש אותו עם הסוכנת שלה והוא דפק לה ברז. היה משהו מאוד נוגע ללב באופן שבו היא הלכה ואיבדה את הסבלנות אל הזולטא, שעם כל חיבתי אליו, לא צריך להיות פרופסור היס כדי לאבחן שהאיש אוהב לאכול לך את הראש. מינונים נמוכים ומוקפדים זה כנראה הסוד. בדרך הביתה, אחרי שזולטא סירב להצעה המפתה של הסוכנת שלה, לנה כבר אפילו לא ניסתה להעמיד פנים שהיא לא מבואסת. בעיניה זולטא פשוט עשה ממנה צחוק כשהוא צפצף על הקונקשן פלוס המלצה שהיא נתנה לו. הנסיעה חזרה במוסטנג היתה עגומה כאילו כל הפחד והתיעוב בלאס ווגאס ישבו אצלם בבגאז'.

בדרך מווגאס עוצרים ביא ווארדי איזה באסה

אני יודעת, יכול להיות שהכל מתוסרט. זאת תמיד המחשבה שמנקרת בשוליים של כל הדוקו-ריאליטי הזה. מאוד הגיוני שההצעה של הסוכנת היתה כרוניקה של שורות כתובות מראש, שלנה ידעה שזולטא יסרב להצעה, שהיא אפילו שיחקה אותה נעלבת. אבל משהו שם קנה אותי. זולטא אולי חושב שכל ארה"ב זה בכאילו, אבל אמריקנים לוקחים מאוד ברצינות גם את החלטורות שלהם, כמו גם את המוניטין המקצועי שלהם. אחרי שיממה שלמה הבחור הקיא עליה את הזולטא (ועוד קרא לה טרייסי!) ובסוף הציג אותה באור לא חיובי, לנה החליטה שמצידה זולטא גם יכול לטבוע. אני לגמרי איתך בזה, אחות. 

לגבי העתיד, אני מריחה פיצוץ מתקרב. לא בגלל לוח המאיה, אלא אם כן הכוונה היא ללוח המאיה בוסקילה. השבוע שמענו את שרית מקטרת לשיר שבוסקילה עוקצת אותה נונסטופ (או כמו ששרית הגדירה את זה, "היא קצת ממש פגעה בי"), וחבל, באמת חבל, שלא מראים לנו את זה מספיק כשזה קורה. שיר מצידו היווה קונטרה מאזנת ומתונה, והמליץ לה לצאת על בוסקילה בלי לקחת שבויים. הימור שלי – בוסקילה (שהשבוע גם ילדה בן בכור, איזה יופי!), עומדת להיכנס אל עולם של כאב.

קובי, זה אנחנו. השעה שמונה בערב ומצאנו לנו אחלה וילה בלוס אנג'לס כדי להעביר בה את הלילה

תוסיפו לזה את סאז' שנכנס לשגעת קטנה כי הוא אמור להביא לארוסה שלו קילו זהב (כולם מקבלים 15 דקות, הוא קיבל 12 שעות והוא עוד מתלונן?), ואת זולטא שהזולטא בהחלט עלה לו לראש. במקום ללמוד את השירים שלהם כולם מסתובבים בבית, מדברים למצלמה כאילו הם אייג'נט קופר וקובי פרץ הוא דיאן, ומתייחסים לסשנים בפְּרִימוּת חפיפניקית כזאת, שאפילו דורי-כפרה-עליו, כבר התחיל להתעצבן. איך אמר אריק אח של ג'ולייה? אם לא רציתם להיות מפורסמים הייתם צריכים להיות אינסטלטורים. ואני אומרת – לעולם לא מאוחר מידי להתאחד עם ליברמן. עושה רושם שרק הצל שלו מהדק, מצמצם ומחטב להפליא את השורות.

He Said She Said

"הייתי נותנת לך ילד, שמה אותו על שיפוד, היית אוכל" – ליאת לסאז'. כמו שהבנתם ליאת מאוד, אבל מאוד מתגעגעת לילדים שלה.

"היה כיף לראות עוד ראפר, שאני ארגיש פחות במיעוט" – סאמח מגדיר את קבוצת ההשתייכות הראשית שלו.

"בנאדם מדהים. את מדברת איתו הוא אומר לך – הרגע מרי ג'יי בלייג' היתה פה" – דה לוקו מפרט מה כל כך מדהים ברון פייר.

פריחה במרצדס. רון פייר? יש לו כזה

"הייתי מוכן לפתח איתך איזה שהוא סוג של קשר" – המחמאה הנדיבה של שיר לשרית, שגם סוגרת את השבוע. אין בעיה, קחו את הזמן.

הנדוניה של סאז – שלושה חברים שנרצחו, אחד בבית סוהר ואת הזהב הוא כבר יקנה בטול כרם. וככה נקבר סופית הרעיון של ערבי-ריאליטי שאינו סטריאוטיפ.

ומסר קטן לאלון דה לוקו, אתה יכול ללבוש כמה פיג'מות שאתה רוצה, עד שלא תראה לי מה עשית עם רון פייר מאז שזכית, אני סקפטית.  

בימים קשים אלה, ימי בין המיצרים, בין הכיסאות, בין העונות של "האח הגדול", "לה לה לנד 2" מתפקדת על תקן אדולן חיוני, וב"אח הגדול" המכונה "לה לה לנד 2" הפייבוריט שלי הוא אלי זולטא. לא שאני בונה על המקום הראשון בעונה (הסיכוי שאלי ישי יתאסלם ויצא מהארון גבוה יותר), אני פשוט אשמח אם הוא לא ירד ממסך הטלוויזיה שלי.

אלי זולטא, לוקחים קצת וזה עובר

בזמן ששיר ושרית, שלפי התסריט בטח אמורים כבר להיות עמוק בשיחת 'יחסינו לאן' השלישית שלהם, מנהלים מסכת חיזור עצלה, בוסקילה עסוקה בהעלאת קורבנות למיתרי הקול שלה, ליאת מבייצת וסאמח מתעקש שלא לייצר עניין (או אם לצטט אותו, "לא כל מה שערבי עושה צריכה להיות לו משמעות"), זולטא הוא היחיד שמביא את הגלאם האמיתי לכל העסק.

זולטא הוא בריית-ריאליטי מפתיעה ומלאת סתירות. רגע אחד הוא תינוק מגודל, עובר בן 40, פודל שמוציא את הראש שלו מחלון של מכונית נוסעת ומשתאה על הרוח, שניה אחרי זה הוא חד, עוקץ, מאתר נקודות תורפה, אכזרי כמעט. נע בין מודעות עצמית ואבחנות לסוג של אוטיזם, בין נאיביות לממזריות. הוא זה שיודה בחן שהוא מפחד מהמים, ויענה "אמא שלי" על השטיח האדום בכנס הכפילים, כשג'ואן ריברס שואלת אותו מה מקור ההשראה לשירים שלו.

כל העולם במה וכל החיים אוואליואיישן, והשואו לא נגמר, והכי מענג – אני מאמינה לו. גם כשהשופטים טוענים שהוא גימיק (ג'ו קוקר פוגש את מיט לואוף ואת אוזי ושלושתם בקריז על פחמימות) אני מאמינה שהוא לגמרי שם. אין רווח בין אלי זולטא לחולצה שלו, זו שהוא לא כיבס מכתה ד', ואין רווח בין זולטא לאימאז' שלו. הוא צמוד אליו יפה-יפה, הוא הוא.

"ימים של אהבה" זוכה לעדנה מחודשת

טוב היות הזולטא. מי עוד היה מפיק לכם טייק אוף קורע על "ימים של אהבה" של מאיה בוסקילה? מי עוד היה מעמיד מראה (מרזה) מול השגעונות שלה? מי עוד היה דוהר לווגאס על מוסטנג עם פמלה אנדרסון ומשאיר את השאר בביצת האיווליואיישנס? מי עוד יתן קונטרה לקובי פרץ, כי הוא מכיר אותו עוד משושנה מהדגים והשולה מהמכולת בכפר שלם? כמו שזה נראה מפה, זולטא הוא אולי היחיד שם שאשכרה בא ליהנות, ולתחושתי שלטון הזולטא ילך ויתבסס ככל שהבחירות יתקרבו. בחירות? התכוונתי לגמר.

ואפרופו דיקטטורה, השבוע סוף סוף נשבר המונופול של מאיה בוסקילה בכל המשימות, האווליואיישנס ושעות השינה בבית. שרית לקחה את הסשן ושיר לקח את ההערכה (נשבר לי מלכתוב כל פעם אווליואיישן, זאת מילה לועזית!), וגם קבע תקדים מעניין: במקום שהוא יתאים את עצמו למיטת הסדום של השופטים וינענע כי בלטיני מנענעים, שיר הקשיח עמדות והודיע שהוא לא מזיז אצבע. השופטים דווקא היו אלו שהתקפלו והעניקו לו את הניצחון, מה שמראה שלפעמים האמריקנים אוהבים אותנו הארד טו גט.

ההסבר שלהם: מכיוון שאנחנו עובדים במיוזיק אינדאסטרי, אולי הגיע הזמן לבחור מישהו – הפתעה! – בגלל היכולות הווקאליות שלו. אם זה ממש יגרום לאנשים להקשיב לו ולאהוב אותו – סבבה (או כמו שהגדיר את זה אחד השופטים – כשיש לך להיט, אתה יכול לעלות לבמה ולהפליץ, ועדיין אנשים ירימו את הידיים ויצרחו). אם לא, תמיד אפשר להפעיל עליו שטיפת מוח נקודתית ולהכריח אותו לזוז.

שיר לוי משתזף לאורה של הצלחה

בקרוב: קובי פרץ מגיע לווילה. כלומר יאיים שוב שהוא מגיע ובינתיים יחלק לכולם עוד משימות שאיש לא יבין למי הן נחוצות. אז לא הבנתי, למה קובי בא, בעצם? (או כמו שניסח את זה שיר "לא הבנתי למה קובי בא בעצם"). קובי נחוץ לחבורה הזאת כמו גור קיפודים זכר לאישה בנידה. הוא רק יפר את האיזון ויציק לכולם ואף אחד לא יבין ממילא מילה ממה שהוא אומר. אז אני יודעת שכבר צילמתם והכל, אבל העורך עדיין יכול לעשות לנו את הטובה הזאת ולהשאיר את קובי בחוץ ולתת עוד זמן מסך לזולטא.  

He Said She Saud

♦ א-שאוט אאוט לעורכים המוזיקלים, שיר הסיום פוגע כל פעם מחדש.

♦ אבחנה: "יש בתוכך פושע קטן, עם כל ה'אבא שלי' 'אמא שלי'" – פסטר לשיר, מוכיח יכולות קריאה בקרביים.

♦ מתמטיקה: "מאיה היא המפקדת והשאר הן זהבה ושלושת הדובים" – זולטא על מאיה, ליאת ושרית, מפגין יכולות ספירה מרשימות.

♦ מטאפורה : "היא היתה משוחררת כאילו היא עכשיו מופיעה באיזה חתונה, אבל שיכורה"  פסטר חולק את הידע שלו על הנאות החיים

♦ אלטרואיזם: "היא מדבקת? חיבקתי אותה שעתיים!" בוסקילה על שרית שנדבקה בווירוס המדרגות בשעה שנפלה מהגרם. 

(עוד על השבוע שהיה ב"לה לה לנד 2" בגיליון "פנאי פלוס" שיוצא היום! באמת!)

♦  השבוע הראשון נסגר בשירת התקווה הלאומנית של המתמודדים, והנה נסגר השבוע השני, בשירת ההמנון האמריקני בביצוע ה"אז יחכה לי גרין קארד ביציאה?" של מאיה בוסקילה. הג'ט לג נגמר רשמית ועברנו לשעון ארה"ב, כשאנחנו משאירים מאחור את שעון ימי הביניים של אלי ישי. צירוף מקרים? רעב?

♦  כדי להעצים את אפקט ההתבוללות, העריכה הצליבה בין ההמנון האמריקני לקידוש היהודי שנערך בבית במקביל, ושאותו הובילה – שמיים! בקשו רחמים עלינו! – רבנית לסבית עם כיפה. הכל בזמן אמת, אגב, כי בזמן שמאיה שרה השאר הספיקו לקדש, לאכול, לעכל וכמובן לומר איזה דבר תורה, כי מה, יהודי פוגש יהודי ולא יאמר איזה דבר תורה? בקיצור, בכל רגע יכול לבוא איזה מישהו קונסרבטיבי עם יהדות גמישה במיוחד, ולהמיר את המתמודדים. בואו נקווה שאף אחד מהם לא יוטבל בטעות במהלך השהות שלהם שם. לא ככה, זולטא? אופס.

♦  זולטא לעולם אינו מתקלח (אבל חושב על זה), ומקפיד ליישם את הכלל גם על הז'קט שלו. כמו בסדרות מסוג "מאסטר שף", שאתה מצר על זה שאין אפשרות להריח דרך הטלוויזיה, אז אותו דבר אבל ההיפך הגמור. השבוע זולטא למד לשחות ואפשר להתנחם בכך שהוא בא במגע עם H2O כלשהם. אבל תנו לזולטא צ'אנס. פחד ממים זו התכונה הכי יהודית שיש, וזולטא הוא – לפני הכל – יהודי. 

♦  בפינת אי המודעות השבוע – סאמח (ה"נייטיב אמריקן". שזה הערבים של האמריקנים כמו שקאנטרי זה המזרחי שלהם) מספר בדיחות על ערבים ודופק לעצמו את הטייפקאסט. סליחה, בחור. את הבדיחות האלה תשאיר ליהודים. אני מבינה שעוד לא כתבו לך עלילה כי עוד לא התעשתו על עצמם שם בקופרמן אחרי ההברזה של עפיה, אבל אם אתה רוצה תשומת לב, לך תריב עם ליאת בנאי או משהו, ואל תחמוס תפקידים של אחרים.  

♦  בבר יוקו, שחקן המפתח בסרט של ליאת בנאי, זה הבבו קובו החדש?

He said she said

♥  "את בטוחה שמאיה לא היתה מאחורייך?" רוברטו לא מפספס הזדמנות ללכלך על בוסקילה, כשהוא מתחקה אחר סיבות הנפילה של שרית. 

♥  "אם הוא קוסם טוב שיעלים את מאיה" שוב רוברטו, ואני אומרת, אם הוא קוסם טוב, שיעשה ששרית תדבר אנגלית.

♥  "יש לו ביצים ענקיות – לבוא לפה ולעשות משהו שהוא לחלוטין לא טוב בו" אחד השופטים מפרגן בדרכו המיוחדת לסאמח.

♥  "יום שישי כבר פה והסיטרא אחרא שולט" – זולטא מפגין שליטה בשפות ודובר ארמית, השפה השגורה בווילה אחרי האנגלית.

♥  "אמרתי עכשיו אני רושמת שיר על אמא, ותוך עשר דקות רשמתי". שרית. אז כמה את עילגת מאחד עד קובי פרץ? ואיפה באמת קובי פרץ?

איך אמר אורי פסטר, הבמאי הבינלאומי? הקאנטרי זה המזרחי של האמריקנים. אז בדרך ל-LA עוצרים בטיזי נאבי, כדי שחמשת הלה-לה-לנדים יוכלולהשתכשך קצת בצואת סוסים ומבטא דרומי. בסך הכל כולם מקבלים את זה יפה, למרות שאין שם קליטה בנייד ואלוהים יודע מתי בפעם האחרונה מישהו נעל שם נעלי עקב. אבל אם חשבתם שהקאובואיז הם פרובינציאלים, חכו שתפגשו את הישראלים.

זה נכון שזה שמושיק עפיה לא עלה על המטוס זו אחת האבידות הגדולות לסדרה. עפיה הוא אחד הנציגים היותר כובשים של הפופ המזרחי. הוא מצחיק, כריזמטי ומודע לעצמו והוא מדבר, מדבר ממש, בניגוד לקובי פרץ שהוא – יסלח לי האל – עילג כל כך, משמיט מילות חיבור, מטה פעלים בפראות ורוב הזמן קשה להבין על מה לעזאזל הוא מדבר.

אם חברי הלהקה חשבו שהם יצטרכו להתמודד רק עם האנגלית, נראה אותם עכשיו מתמודדים עם שפה נוספת – הקובי-פֶּרֶצית, שפה אקסקלוסיבית שמתהדרת בדובר אחד בלבד ובדקדוק עלום. אולי בגלל זה צויד פרץ במצלמה קטנה שבעזרתה ינסה לתעד את מה שיתרחש סביבו, ללא מילים. בינתיים זכינו בעיקר לקטעים בהם צילמו את פרץ מצלם את יונה ויזנטל מ-yes ואת עפיה עצמו, שפתח רשמית את קמפיין החרטה והצער על ההברזה שלו מהעונה.

אבל מעז יצא בקלאווה – את החלל שהשאיר עפיה ממלא די בהצלחה סאמח, שכבר זכה, כיאה לסדרה פשטנית – לכינוי הפשטני "הערבי". סאמח הוצנח אל תוך להקת הקאצ'קיאדה באמצע סשן מרתק שעסק בשאלה האם הבלונדה ששיר יצא אתה לרכב היא גויה, עוכרת ישראל, ושיר עומד, לא עלינו, בפני התבוללות שמסכנת את העם היהודי. אל תוך הדיון הקיומי הזה שוגר הערבי התורן כתזכורת עגומה לעוד גורם שמאיים על המשך קיומנו, וגם – אבוי! – הוא מדבר אנגלית יותר טוב מכולם ובכלל לא מתאים לסטריאוטיפ!

בלימו ,בדרך מהחווה לאוואליואיישן השני, כולם חוץ מסאמח פותחים מנועים וצווחים את "התקווה" בסצנה שהיתה על גבול הפשיסטית, בזמן שסאמח הסתכל החוצה מהחלון ותהה תחת איזה גלגלים של איזה אוטובוס הוא עומד להשליך אותם, והאמת היא שאם מחכות לנו עוד הרבה מהסגנון הזה אפשר להגיד שבקופרמן הצליחו לעשות את הבלתי יאומן, שזה לשלב אמירה מעודנת ולא פופוליסטית בסדרה שהדבר האחרון שהייתם חושבים שתמצאו בה, זה אג'נדה.

רגע של מודעות: ברור לכולנו שהמכנה המשותף כמעט לכל הקטעים שמצליחים לפלס את דרכם מחומרי הגלם אל התוצר הסופי, הוא חוסר מודעות של המתמודדים. בהתחשב בזה שכולנו – סלבז או פשוטי עם – כבר מבוססים עמוק עמוק בתוך הז'אנר ושולטים ברזיו, מאוחר מידי לטעון שלא ידעתם שלשם הולכת העריכה. בכל שבוע נסקר פה רגע של (אי) מודעות שבלט במיוחד. הפעם זאת מאיה בוסקילה, שמכריזה שב"לה לה לנד 2" היא "לא זמרת השנה", והנה אנחנו פה כדי להזכיר לך, את לא זמרת השנה כבר כמעט עשור, אז בואו נעלה על הטיסה הבאה לפרופורציות.

He said she said

"מה זה קומקום, אני רגילה לתמי 4" (שרית אביטן. באמת הגזמתם. קומקום. על מה בכלל לוחצים פה?)

"אל תראה לנו פנים של עצובים" (ההורים של זולטא. גם לאליס קופר מותר להיות עצוב לפעמים)

"אל תהפכי משהו יפהפה לזול" (אשת יחסי ציבור אמריקנית, עם איפור 'ליידי בוי שיק', בעצה דו-סיטרית למאיה בוסקילה)

"זה פלסטר" (ליאת בנאי מגדירה את תפקידו של פסטר בנאיביות)

הם חוזרים! שוב נתמכר על בסיס יומי לאווליואיישן, לאורי פסטר ולצאן מרעיתו, שינסו לעשות את זה בחו"ל. נצחק איתם, נשיר איתם, נדמע איתם ונלמד איתם אנגלית. אבל לפני שנתפנה לאירועי הפרקים עצמם, נקדיש את הטור הראשון להיכרות עם המתמודדים ועם ארגז הכלים שהם מביאים לסדרה.

שיר לוי – הבן של ישי לוי נמצא בתוכנית על תקן מסחטת הדמעות, הקלף המנצח שניתן לשלוף בכל רגע מת, המבוססת על מערכת היחסים המעורערת שלו עם האבא שלו. שיר הוא גם בחור יפה, יש לו קול שיקח אותו רחוק, והוא גם הבן-של, מה שהופך אותו לסוג של אביהו שבת רק יותר אסלי. מה שנראה כמו תחילתו של רומן נפלא בינו לבין שרית אביטן, לקח פרסה מהירה והפך לסוג של "חלף עם הרוח", כשההפקה שלחה ללוי נערה שהגיעה לפרקה, רכובה על סוס לבן, ולוי זנח את אביטן ודהר איתה אל השקיעה. או כמו שאביטן עצמה הגדירה את זה מאוחר יותר: מישהי באה עם סוס והוא עזב אותי לטובתה. שיר מזרחי, מישהו?

ליאת בנאי – בעלת דמיון מבהיל לסופי מ"האח הגדול 4", ליאת בנאי מגיעה על תקן האמא של כולם, ואכן כולם היו בניה, כפי שניווכח כבר מהפרקים הראשונים, בהם היא מייבבת מגעגועים לגדוד הילדים הצנוע שהשאירה מאחוריה בארץ. בשבוע הראשון ליאת עוד לא הצדיקה את הנישה האימהית או לחילופין גיבשה לעצמה נישה אחרת, ותכלס עוד לא הצדיקה ווקאלית את ליהוקה לסדרה, יש לקוות שזה יקרה בהמשך.

מאיה בוסקילה – בהינתן ההברזה המנומסת של מושיק עפיה, בוסקילה קודמה אוטומטית לראש שרשרת המזון הסלבריטאית של "לה לה לנד 2". קשה להאמין שבוסקילה תצליח לספק תוכן שונה מזה שסיפקה בזמנו ב"אח הגדול VIP", אבל לפחות פה כשהיא תשיר אף אחד לא יבוא אליה בטענות. בינתיים בוסקילה מספקת בעיקר שירותי טלנובלה מתקדמים – גם אם מעט מעושים – כשהיא מנסה לדובב את שיר לדבר על אבא שלו, או להיות נחמדה באופן מוגזם לשרית אביטן, האחות החורגת שלה לבית "רוברטו".

אלי זולטא – כנראה ההברקה הכי גדולה בתולדות התוכנית. לא הצלחתי להבין אם זולטא חי את הקלישאה או שהוא הוא הדבר האמיתי. בשלב מסוים הבנתי שזה לא משנה. זולטא הוא באמת משהו שאתה רוצה לקחת הביתה, לנטרל את השבב ולהתפלל שלא תראה מודעות עם התמונה שלו על העצים באזור מגורייך. שילוב כובש ומלא רגש בין אליס קופר ואמא תרזה, אבי ז'אנר ה"האבי ג'ואיש מטאל", שאמא שלו מביאה לו סנדוויצ'ים לשדה תעופה. אני רואה הרבה נחת מתקרבת.

שרית אביטן – אומרים שחלק חשוב בשירה טמון בהדהוד עם חללי הגוף. מהיכרות בת ארבעה פרקים עם אביטן אני רק יכולה לנחש שהיכולת הווקאלית הדי-מרשימה שלה היא תוצאה של הרבה מאוד חללים, מרווחים להפליא ומהדהדים לתפארת. בינתיים עוד לא הפגינה נוכחות או כישרון חברתי מיוחד למעט היכולת לעצבן את אורי פסטר. ואם היא נראית לכם סנובית או קרירה, זה רק בגלל שהיא הצליחה ליישם באופן מושלם את העקרון הבודהיסטי, להלן ריקון מוחלט של המוח ממחשבות.  

סאמח זקוט (סאז) – הערבי. ממלא המקום של מושיק עפיה המבריזן החרדתי. אולי יצליח להפיח חיים בקלישאת הסכסוך הערבי – ישראלי המאיימת להשתלט על העונה, בהתחשב בכך שהוא אולי המתמודד הכי מודע, אינטיליגנטי ודובר האנגלית המוצלח ביותר מבין הלה לה לנדים הפעם. הדקות בהן המתמודדים צווחו את "התקווה" בסוף הפרק הרביעי, בשעה שסאמח נעץ מבט נוגה בחלון הרכב, היווה סיומת מפוארת א-לה החמישיה הקאמרית ובעיקר מעוררת תקווה (הא הא). אם סאמֶח לא יצליח לקדם את עצמו בעזרת התוכנית, תמיד יוכל לבנות על קריירה במוסד.  

 He said she said

"מעצבן אותי שאני מתלוננת כי אני לא כזאת"  מאיה בוסקילה. איך אמר על זה רמי קליינשטיין? "אני מכיר אותך, מאדאם, לא מאתמול".

"יורד משהו לבן"  – שרית אביטן מנסה לגייס את אוצר המילים שלה לתיאור תופעת הטבע הנדירה, שלג.

"גם זה בגלל שהוא מזל טלה"  – זולטא מנסה לנחם את שיר לוי הנסער על היחסים שלו עם לוי האב באמצעות מדע האסטרולוגיה.

"אתה יושב פה, שזוף כמו יונת בר" – קובי פרץ משורר על מושיק עפיה.

"כל אחד דוחף לי פה כדורים, נהיה לי פה בית מרקחת" מושיק עפיה מנבא, לפני יותר משנה, את שערוריית "האח הגדול".

"יש לי יחצנית באמריקה בזמן שאין לי יחצנית בארץ" – זולטא מסכם את "לה לה לנד" במשפט אחד.