נפתח באנחת רווחה: קארין הלכה. הבננה בכתה, התפוזים הזילו דמעה אבל אני שמחתי, כי קארין היתה הבנאדם הכי פחות מעניין בבית בשלב הזה. יותר מזה – בכל פעם שהיא דיברה הרגשתי שהיא משחקת בהצגה אינסופית שהמסך אינו יורד בה מעולם. היה לי מאוד קשה להאמין למילה שלה עוד לפני חשיפת המקרה החמור שהטריד עם שלם בימים האחרונים – החלקת לשון על לשון. קארין שילמה את המס שלה לחברה – יצרה לאנה, אחי וגם קצת לדנית איזשהוא קו עלילה דרדלה שהשאיר אותן בבית, סגרה את המיצייה בפעם האחרונה והלכה.
טור
כל הרשומות עם התגית טור
נתחיל מזה שאני מתחילה לחבב את מרטין ככל שהנישה שלה הולכת ומתבהרת. מרטין היא מה שקוראים בהישרדותית villian. תפקידה הוא לחרחר ריב, להצביע על חצי הכוס הריקה, להטיח באנשים את החסרונות שלהם, את הדברים שהם מנסים להדחיק או להתעלם מהם, לעקוץ אותם קצת, ולפעמים לגרום להם להרגיש חסרי ביטחון. כן, זה מרושע, אבל זהו תפקידה הקדוש של מרטין (שלא לומר – מרטיר!), עבודה מסריחה שמישהו חייב לעשות אותה, והאמת, כל עוד זה נעשה בפקחות, תחכום ותושיה, זה בהחלט מקובל עלי ואף למעלה מזה. אם אפשר לקבל באהבה את העגמימון מיקיאגי (ובאמת באהבה), אפשר לאהוב גם את העוקצנות של מרטין.
נתחיל מהסוף, העונה ניצלה. היה מאוד עצוב אם עונה כל כך מוצלחת היתה נחרטת בספר דברי הימים של הישרדות כעונה שבה צוות מושבעים ממורמר קבר את הגמר עם זוכה דביל. אבל הפדיחה נחסכה מאיתנו וwoo היה מספיק דביל כדי לקחת את טוני איתו לגמר, ובכך הצהיר שהוא מוותר על המיליון and save the day. אגב, ניצחון של קאס גם לא היה נורא כל כך בעיני, אבל המושבעים היו מבשלים את הילדים שלהם חיים לפני שהיו מרשים לזה לקרות.
פרק 12 נגמר, אוטוטו הפינאלה והעונה הזאת לא מפסיקה לרתוח. לפני הכל – קתרזיס קטן, ברשותכם: גו ספנסססססררררררררר!!!!! הריעו למלך המלכים! נכון שחוץ מלזכות בחסינות הוא לא עשה הרבה בפרק הזה, אבל יא ווראדי, איזו חסינות!! במאני טיים, בשקט, בבטחה, סוגר פערים בזמן שטוני מפרפר על הפאזל. רק היה חסר ששמעון מזרחי ידחוף אצבע לאף וזה היה מושלם.
שמעון עושה אסטרטגיה
וו, לעומת זאת, הוא דביל. בבוקר שאחרי המועצה הוא מספר לטוני שספנסר וקאס בעצם רצו להדיח אותו, שזה במילים אחרות – שיקרתי לך בפרצוף שלך כשאמרתי שהם רצו להדיח את טריש, אבל טוני לעומת זאת דביל פחות. הוא משבח את וו על הנאמנות שלו כדי להשאיר אותו רדום. נכון שגם קאס התחרטה והשאירה את טוני, אבל את השיקול שלה לפחות יכולתי להבין. וו הוא כל כך פאסיבי שהייתי מוכנה להישבע שגם הפעם הוא הולך להתחרט ולהצביע עם טוני וטריש. אני לא אתפלא אם גם אחרי הגמר וו יתעורר, יגרד בפדחתו ויתהה בקול שאולי זה הזמן בשבילו לעשות את הביג מוב.
פרק ראשון יצא לדרך, כשהקומורדז עוד מתלהבים מהקניון שהם גרים בו כי כרגע הוא עדיין חדש ומסעיר, וחוץ מכמה טיפות על קרש האסלה של אורטל בן דיין הוא עוד לא המקום המטונף שהוא יהיה בעוד שלוש.. שתיים.. אחת… זהו. זוהמה. סתם. כל הטינופת היא רק בראש שלכם.
השבוע הראשון בבית תמיד נראה כמו טיול שנתי שיצא מכלל שליטה – כולם צועקים כל הזמן, מחליפים בגדים ותעודות זהות בפול פאוור, מתקבצים בקבוצות גדולות, מחצינים את עצמם בלי הכרה ולא יודעים לאן להוביל את ההתלהבות מהעובדה שהם באח הגדול. אז נכון שהדרמה היחידה של הפרק הראשון היא תוצר של הפריית מבחנה בין ההפקה לדיירים, אבל ימי חסד שמגיעים לכל עונה מגיעים לה בזכות ולא בחסד.
אוי אלוהים. איזו עונה. לראות אותה ולמות מאושר.
תשכחו מכל מה שאמרתי על קאס. ברור שפרק אחרי זה, כשהיא הפכה לזנב לשועלים, העברתי מיידית את החיבה שלי לספנסר, וספנסר בהחלט החזיר את ההשקעה ובגדול. הוא שרד הוא עשה ניסים מעמדת המיעוט בזמן שקאס ליקקה פיות טבעת בתחתית הברית החדשה שלה, וחשבה שהיא משחקת בהישרדות. היכולת שלו להימלט מהבורות שהוא כמעט נופל אליהם, לקרוא חולשות אנושיות ולהבין מה המהלך הבא שישאיר אותו במשחק, היא מדהימה. אפשר היה לראות את זה במועצת השבט של פרק 9, כשהוא הבהיר לברית השניה שהוא מתכוון להצביע לטוני בתור מושבע, אפשר היה ממש לשמוע את האסימון שלהם נופל. נכון, זה לא עזר נקודתית וג'רמיה עף, אבל הזרע נזרע.
Reality and Dreams 