אני הולכת לאיזו תוכנית ריאליטי בתור קהל, נדמה לי שטל ברמן מנחה. זה כאילו שיש אנשים שמנסים לפתור איזה בעיה בקבוצה, והגיעו המון אנשים להיות קהל במין הפנינג כזה, אבל זה לא היה מעניין.
בשלב מסוים החלטתי ללכת, והיתה שם חברה שלי שהביאה מלא פרוסות לחם מלא שהיה מרוח עליהן ממרח צבעוני כדי לזרוק על האנשים, אבל היא לא זרקה כי לא היה מעניין, אז היא אמרה לי לקחת אותן הביתה להקפיא, שאלתי מה זה הצבע הזה והיא אמרה שזה צבע מאכל. ארזתי את כל הלחם בשקית ותוך כדי ברח לי קצת שתן. זה הצחיק אותי משום מה.
משם הגענו לבית קטן מחסן של מישהו, ואני פתחתי שם את התריסים, זה היה תריסים נגללים כאלה, ישנים מאוד וכבר קצת רקובים אבל הייתי חייבת לפתוח אותם כדי שיהיה אור, אז קשרתי אותם בכל מיני בדים שמצאתי שם ובאמת נכנס הרבה אור וכולם היו מרוצים, למרות שזה נראה די מעפאן.
היו אנשים שהלכו לעודד את ביתר או משהו כזה
חלומות
כל הרשומות עם התגית חלומות
אמוץ חלם שהוא ראה אותי בתור ילדה קטנה, מוצאת שלושה פגרים של חתולים, שחורים ומתולתלים, חמודים כאלה, ואני לוקחת אותם אלי לחדר. ההורים שלי באים לחדר ושואלים אותי מה אני בעצם מתכוונת לעשות איתם. הם היו מתולתלים, חמודים, שחורים כאלה. אני לא כל כך ידעתי מה לענות. אמוץ הסתכל עליהם ועלי והבין שזאת בעצם היתה הדרך שלהם להגיד לי שאני צריכה לוותר על החתולים ולהוציא אותם מהחדר, כי לא יכולתי להסביר מה בעצם אני מתכוונת לעשות איתם, ובאמת זה מה שעשיתי.
חלמתי שהלכתי בשביל לכיוון הים, היתה לי ילדה קטנה והחזקתי אותה הפוכה, מהרגליים, והיא סימנה עם מקל קו על השביל ובגדול די נהנתה. הלכתי עם עוד מישהו, לא זוכרת מי.
כשהגענו לים ראיתי שלא סתם אמרו לי, באמת חלק מהים הוא שחור. חתיכה כזאת של עשרים מטר מול הסוכה של המציל. המים היו שחורים והחול היה בגוון שחור והיו גלים שהשפריצו בור שחור. מטר משם – הים כרגיל. אני זוכרת שהלכתי הצידה ושם הכל הסתדר. אמוץ הגיע והוא לא היה מרוצה ממשהו. נזכרתי שלפני יומיים ריחפתי מעל שדרות רוטשילד, וכל השבילים היו מלאים בבשר חי של חיות. ראיתי אותו מלמעלה.
**
בחלומי אני מוצאת איזו מחברת עם מחזה שכתבתי פעם, משהו מאד מצחיק ושנון לטעמי. מישהו יושב איתי, כנראה מפורסם, אני נותנת לו לקרוא אותו. תוך כדי קריאה אני אומרת לו – זה לא כל כך מוצלח כמו שחשבתי, אה? הוא אומר שלא. אבל אני עדיין מאמינה שכן. מכריחה אותו להמשיך לקרוא.
אחר כך פתאום המחזה כבר לא שלי, מישהו ממחיז אותו. נדמה לי שקוראים לו שלווה. בכל אופן קוראים לו על איזה שם של שיר. אני מקבלת תפקיד קטן. אין לי נסיון במשחק ואין לי כלום. מגיעה לחזרות, שם פוגשת את שאר השחקנים. מתחילים קריאה תוך כדי העמדה או משהו, אני מנסה לחשוב איך לעשות את הדמות מצחיקה.
מגיע תורי הבימאי עוצר את הקריאה, אומר לי שלום ומבקש ממני לנתר גבוה. אני מנתרת מאד גבוה, אני נוגעת עם הראש בתקרה. אני עושה את זה די בקלות וכולם מתפעלים. ולא רק זה – כשאני למעלה, אם אני מקפלת את המרפקים ומחזיקה את השריר שמתחת לבית שחי, אני יכולה להישאר למעלה כמה זמן שאני רוצה. נחמד מאד.
חלום שאני בברלין, ואני אומרת לעצמי שזה חלום ואני לא באמת בברלין, אבל אז אני שואלת את עצמי – מה ההבדל בעצם? אני יכולה לעצום עיניים ולהיות בברלין ואני יכולה לעלות על מטוס ולהיות בברלין, אז מה זה משנה? אני ואמוץ שם, אנחנו הולכים לתערוכה שהמליצו לנו עליה, משהו שמראים שם פרצופים של אנשים. היא עולה דולר אחד למרבה המזל, כי אני כבר אמרתי שאני לא מוכנה להוציא מלא כסף על תערוכה.
אחר כך אני ואמוץ גרים בדירה שגרתי בה עם ארז בבלפור, ובחדר השני הריק יש מחשב עם שולחן. אני מזמינה את תומריקו הצלם ועוד מישהו שעובד איתו, שיסדרו את החדר ככה שאפשר יהיה להקליט שם קריינויות וכאלה. אני מבקשת מהם שיסדרו מן מבנה קטן מסביב למחשב במקום לבודד את כל החדר. בסוף מה שהם עושים זה לסדר לנו את הדסקטופ והולכים.
משהו גם על מחנה של הצופים או משהו. מלא אנשים בכיכר עם דברים ורשימה של מי שיוצא.
חלום שצביקה הדר ואשתו גרים בדנמרק, ולאשתו יש חנות נעליים ענקית. גם אני גרה בדנמרק. אני מגיעה אליהם לבקר עם נעלי הבית שלי, בצבע תכלת עם פרווה לבנה. אני מורידה את הנעליים בכניסה ואנחנו מדברים על לבקר בארץ. אני מוצאת שם דיאלוגים של איזו סדרה שהוא עושה עם ירון לונדון, ומתה לקרוא את זה. חשבתי שזה משהו שעוד לא צולם, אבל הוא אמר לי שזה לא רק כבר צולם זה כבר משודר.
בדרך החוצה אני מנסה למצוא את הנעלי בית שלי כדי לנעול אותן וללכת, אבל בתוך כל המדפים של הנעליים בחנות של אשתו אני הולכת לאיבוד. אני מוצאת כמה נעליים מאוד דומות, ושמחה ונועלת אותן, אבל אז מגלה שהן לא הנעליים שלי. אני מחפשת עוד ועוד, בסוף אני מוצאת נעל אחת אבל לא את השניה. אחרי דקות ארוכות אני מוצאת את השניה והולכת.
נדמה לי שלקחתי איתי את התסריט בלי שהם ידעו.
חלום שאני כותבת מחזה על חוויה מהצבא, כנראה משהו פציפיסטי כזה. אני זוכרת שהכתיבה היתה די קלה. העלו אותו באיזה מסגרת קיבוצית או משהו, באיזה אולם מתנ"סי כזה, איזה קבוצת נוער. לא חשבתי שבאמת יצא מזה משהו. התפקיד הראשי היה אמור ללכת לסוזי אבל בגלל כל מיני פוליטיקות העברתי אותו בסוף למירב יודילביץ', וסוזי קיבלה את התפקיד של המספר. גם טוב. עומדים על הבמה והכל.
חלום שבוב דילן מגיע לארץ. בהתחלה הוא טיפס על איזה גבעה, טיפסנו איתו ואני אמרתי באנגלית שזה מזכיר לי את השואה משום מה. הגבעה היתה ממוקמת במרוקו, היא היתה קדושה אולי. טיפסנו ואני מצאתי דרך חלופית קטנה להגיע לפסגה, ואז שמענו שרבקה מיכאלי גם באה לבקר באיזה גבעה ליד, ואני אמרתי לאמוץ, בוא נלך לשם, אם רבקה מיכאלי מטפסת על הגבעה הזאת בטוח יהיו קטעים.
בכל מקרה אחר כך דילן הלך לדבר בגלי צה"ל, ואני התווכחתי עם כמה אנשים בחוץ, כי מישהי שהיתה אמורה לתפוס איתנו טרמפ (לדיזינגוף! אפשר לחשוב, שתלך קצת ברגל מה קרה) רצתה לנסות להיפגש איתו, ואני רציתי כבר לנסוע. ומישהי אמרה שזה לא נעים ללכת ברגל הביתה, ואני אמרתי שזה לא נעים לחכות עשרים דקות או לכו תדעו כמה, רק כדי שהיא תוכל לפגוש את היז הולינס, בוב דילן.
בסוף ירדנו לשבת עם דילן בשולחן קבלת השבת. בדיוק קראו את בספר התורה לפי הסדר, ועלי דילגו כי אני אשה.
חלום שאני צריכה לראיין להקת פאנק שמגיעה לארץ וקוראים לה "גריד" (grid או greed, אין לי מושג). אני אמורה לראיין אותם באיזה מלון שהם נמצאים בו, ובעצם לא יודעת עליהם כלום. גם עפר שלח מסתובב שם משום מה והתעצבן על משהו שקשור בפוליטיקה. אז אני אוספת עליהם ארכיון ומדברת עם אחד הזמרים שלהם ומתכוננת להופעה, ואז, רגע לפני ההופעה, אני פתאום שומעת אותו מתראיין לעפר שלח, ובעברית!! אני יושבת ממש ליד. וסיננתי, אימפולסיבית, אתה מדבר עברית, יא מניאק? לא בקטע רע של עוינות, יותר בתמיהה על איך לא ידעתי את זה קודם. יצא שקטעתי לו את חוט המחשבה.
אחר כך הוא הסביר לי שהלהקה שלהם מחזיקה מעמד כל כך הרבה זמן, כי הם אנשים בלהקה וכל פעם מופיעים כמה אחרים, אבל תמיד כולם מתחלקים בכסף.
חלום על שאני נמצאת באיזה אירוע, מסביבי הרבה אנשים. אני יוצאת מהדלת והולכת לכיוון כלשהו, גם בחוץ יושבים אנשים. פתאום אני שמה לב שאחרי הולך תינוק בן שנתיים, והוא אומר לי "בואי לים", בקול קטן. המשכתי ללכת והוא המשיך ללכת אחרי. אחרי כמה צעדים הגענו למתלה עם בובות קטנות, הוא לקח בובה ואני לקחתי בובה והמשכתי ללכת, והוא אחרי, ושוב הפעם הוא אומר לי "בואי לים". בשלב מסוים התחלנו ללכת יחד והוא המשיך להגיד לי "בואי לים". מתי שהוא חזרנו למקום שיצאנו ממנו, וקצת לפני שנכנסו הסתכלתי עליו, והוא כבר היה בחור ממש. בלי ששמתי לב הוא גדל, והוא כבר לא אמר לי "בואי לים". הוא היה יותר בקטע כזה של גיל ההתבגרות. היו לו תלתלים יפים ושאטנים, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי "הוא ממש חתיך" וגם "אני לא מבינה איך לא שמתי לב שהוא גדל כל כך". ואז נכנסנו, והייתי קצת עצובה.
בחלום אחר הבאתי את אמוץ לגן, והוא היה תינוק אבל הוא היה גבוה ממני בראש. ואחר כך ראיתי שכל הילדים והילדות בגן שלו עשו תצוגת אופנה, והילדות נראו ממש כמו נשים.
