הייתי במן תוכנית כמו האח הגדול. אחת המשימות היתה לשחק כדורסל על משטח דשא בחלל סגור. זה היה באיזה קיבוץ או משהו, ולחלל הזה היה חלון קטן לאולם ספורט האמיתי של הקיבוץ, ששיחקו בו כדורסל באמת באותו הזמן, נדמה לי כושים.
המשחק בתוכנית היה משחק של קבוצת בנות, הגעתי לשם מבחוץ כשהבנות כבר שיחקו על הדשא עם כדור שאינו כדורסל, יותר כמו כדורים מעאפנים כאלה מגומי. לבשתי מלא בגדים והייתי צריכה להוריד אותם כדי לעלות על המגרש. הבנות שיחקו ואני בינתיים ניסיתי להתפשט ולהוריד את כל השכבות.
זה לקח לי שעות. לא הצלחתי כמעט להוריד אף בגד ובינתיים המשחק המשיך בלעדיי. ניסיתי להוריד את החולצה ואז המכנסיים כי היה לי קצר ממתחת, וזה היה נורא קשה. בסוף הצלחתי, וכשעליתי על המגרש דשא חלק מהבנות כבר יצאו מהמשחק, אבל אני לקחתי את הכדור והתחלתי לשחק, הרגשתי כל כך קלה וניתרתי עם הכדור. הוא קצת היה מעפאן ולא תמיד קפץ כמו שציפיתי, אבל אני הייתי כל כך בכושר שזה בכלל לא הזיז לי.
היה איזה רגע שחלק מהטבעת התקפל, והיו כמה שלבי ברזל כמו סולם מתחת לטבעת, אבל גבוה, ופשוט נעמדתי מתחתיה ובניתור הגעתי עד אל הראשון, ומשם טיפסתי ביד אחת עד לטבעת וקיפלתי אותה בחזרה, וירדתי והמשכתי לשחק.
שמעתי ברקע קולות של אנשים מתפעלים.

אמא אמורה לבוא לבקר אותי דרך איזה סבך. היא באה והשיער שלה ארוך ושחור ופזור, כמו בתמונות. למחרת היא רוצה ללכת לאנשהו, אני יודעת שזה לא כדאי כי יש בחוץ אנשים שחוטפים אנשים והורגים אותם.
היא הולכת בכל זאת כי ברגע של פיזור דעת נתתי לה ללכת. עובר זמן והיא לא חוזרת. אני יוצאת לחפש אותה ולא מוצאת. מחפשת בסבך. האנשים שבחוץ מכחישים שהם חטפו אותה אבל אני מסתובבת עם ידיעה נוראית שהיא איננה לתמיד.
יש מן דמות שלה שכאילו מסמלת אותה, יושבת כמו בודהה. אני מחפשת אותה בין מחלפות השיער שלה אבל היא איננה ואני בוכה המון, למה נתתי לה ללכת.

אחר כך חזרתי לגינה של משפחת אשכנזי במושב. רפי אשכנזי הולך שם עם פרה, הוא כבר זקן. כל מיני אנשים מטיילים שם כי הגינה מאוד יפה. רפי מציע לי לעלות על הפרה. אני עולה ואז אני רואה שהוא מחזיק כוס ליד הבטן שלה ואליה מתנקז מן נוזל שקוף וסמיך מהעור של הפרה, והוא נותן לי לשתות את זה.

זה מתוק כמו סירופ ואני מתפלאה, הוא אומר שרק בימים האחרונים הנוזל הגיע לכזאת רמה גבוהה של משהו.שזה בריא. אני אומרת לו משהו על הפרה ומציינת לעצמי, כאילו בווייס אובר על עצמי בגוף שלישי, בעצם כל מה שהיא רוצה זה להיות מובנת.

אמא אמורה לבוא לבקר אותי דרך איזה סבך. היא באה והשיער שלה ארוך ושחור ופזור, כמו בתמונות. למחרת היא רוצה ללכת לאנשהו, אני יודעת שזה לא כדאי כי יש בחוץ אנשים שחוטפים אנשים והורגים אותם.
היא הולכת בכל זאת כי ברגע של פיזור דעת נתתי לה ללכת. עובר זמן והיא לא חוזרת. אני יוצאת לחפש אותה ולא מוצאת. מחפשת בסבך. האנשים שבחוץ מכחישים שהם חטפו אותה אבל אני מסתובבת עם ידיעה נוראית שהיא איננה לתמיד.
יש מן דמות שלה שכאילו מסמלת אותה, יושבת כמו בודהה. אני מחפשת אותה בין מחלפות השיער שלה אבל היא איננה ואני בוכה המון, למה נתתי לה ללכת.

אחר כך חזרתי לגינה של משפחת אשכנזי במושב. רפי אשכנזי הולך שם עם פרה, הוא כבר זקן. כל מיני אנשים מטיילים שם כי הגינה מאוד יפה. רפי מציע לי לעלות על הפרה. אני עולה ואז אני רואה שהוא מחזיק כוס ליד הבטן שלה ואליה מתנקז מן נוזל שקוף וסמיך מהעור של הפרה, והוא נותן לי לשתות את זה.

זה מתוק כמו סירופ ואני מתפלאה, הוא אומר שרק בימים האחרונים הנוזל הגיע לכזאת רמה גבוהה של משהו.שזה בריא. אני אומרת לו משהו על הפרה ומציינת לעצמי, כאילו בווייס אובר על עצמי בגוף שלישי, בעצם כל מה שהיא רוצה זה להיות מובנת.

אני הולכת לאיזו תוכנית ריאליטי בתור קהל, נדמה לי שטל ברמן מנחה. זה כאילו שיש אנשים שמנסים לפתור איזה בעיה בקבוצה, והגיעו המון אנשים להיות קהל במין הפנינג כזה, אבל זה לא היה מעניין.
בשלב מסוים החלטתי ללכת, והיתה שם חברה שלי שהביאה מלא פרוסות לחם מלא שהיה מרוח עליהן ממרח צבעוני כדי לזרוק על האנשים, אבל היא לא זרקה כי לא היה מעניין, אז היא אמרה לי לקחת אותן הביתה להקפיא, שאלתי מה זה הצבע הזה והיא אמרה שזה צבע מאכל. ארזתי את כל הלחם בשקית ותוך כדי ברח לי קצת שתן. זה הצחיק אותי משום מה.
משם הגענו לבית קטן מחסן של מישהו, ואני פתחתי שם את התריסים, זה היה תריסים נגללים כאלה, ישנים מאוד וכבר קצת רקובים אבל הייתי חייבת לפתוח אותם כדי שיהיה אור, אז קשרתי אותם בכל מיני בדים שמצאתי שם ובאמת נכנס הרבה אור וכולם היו מרוצים, למרות שזה נראה די מעפאן.
היו אנשים שהלכו לעודד את ביתר או משהו כזה

אמוץ חלם שהוא ראה אותי בתור ילדה קטנה, מוצאת שלושה פגרים של חתולים, שחורים ומתולתלים, חמודים כאלה, ואני לוקחת אותם אלי לחדר. ההורים שלי באים לחדר ושואלים אותי מה אני בעצם מתכוונת לעשות איתם. הם היו מתולתלים, חמודים, שחורים כאלה. אני לא כל כך ידעתי מה לענות. אמוץ הסתכל עליהם ועלי והבין שזאת בעצם היתה הדרך שלהם להגיד לי שאני צריכה לוותר על החתולים ולהוציא אותם מהחדר, כי לא יכולתי להסביר מה בעצם אני מתכוונת לעשות איתם, ובאמת זה מה שעשיתי.

חלמתי שהלכתי בשביל לכיוון הים, היתה לי ילדה קטנה והחזקתי אותה הפוכה, מהרגליים, והיא סימנה עם מקל קו על השביל ובגדול די נהנתה. הלכתי עם עוד מישהו, לא זוכרת מי.

כשהגענו לים ראיתי שלא סתם אמרו לי, באמת חלק מהים הוא שחור. חתיכה כזאת של עשרים מטר מול הסוכה של המציל. המים היו שחורים והחול היה בגוון שחור והיו גלים שהשפריצו בור שחור. מטר משם – הים כרגיל. אני זוכרת  שהלכתי הצידה ושם הכל הסתדר. אמוץ הגיע והוא לא היה מרוצה ממשהו. נזכרתי שלפני יומיים ריחפתי מעל שדרות רוטשילד, וכל השבילים היו מלאים בבשר חי של חיות. ראיתי אותו מלמעלה.

**

בחלומי אני מוצאת איזו מחברת עם מחזה שכתבתי פעם, משהו מאד מצחיק ושנון לטעמי. מישהו יושב איתי, כנראה מפורסם, אני נותנת לו לקרוא אותו. תוך כדי קריאה אני אומרת לו – זה לא כל כך מוצלח כמו שחשבתי, אה? הוא אומר שלא. אבל אני עדיין מאמינה שכן. מכריחה אותו להמשיך לקרוא.

אחר כך פתאום המחזה כבר לא שלי, מישהו ממחיז אותו. נדמה לי שקוראים לו שלווה. בכל אופן קוראים לו על איזה שם של שיר. אני מקבלת תפקיד קטן. אין לי נסיון במשחק ואין לי כלום. מגיעה לחזרות, שם פוגשת את שאר השחקנים. מתחילים קריאה תוך כדי העמדה או משהו, אני מנסה לחשוב איך לעשות את הדמות מצחיקה.

 מגיע תורי הבימאי עוצר את הקריאה, אומר לי שלום ומבקש ממני לנתר גבוה. אני מנתרת מאד גבוה, אני נוגעת עם הראש בתקרה. אני עושה את זה די בקלות וכולם מתפעלים. ולא רק זה – כשאני למעלה, אם אני מקפלת את המרפקים ומחזיקה את השריר שמתחת לבית שחי, אני יכולה להישאר למעלה כמה זמן שאני רוצה. נחמד מאד.

חלום שאני בברלין, ואני אומרת לעצמי שזה חלום ואני לא באמת בברלין, אבל אז אני שואלת את עצמי – מה ההבדל בעצם? אני יכולה לעצום עיניים ולהיות בברלין ואני יכולה לעלות על מטוס ולהיות בברלין, אז מה זה משנה? אני ואמוץ שם, אנחנו הולכים לתערוכה שהמליצו לנו עליה, משהו שמראים שם פרצופים של אנשים. היא עולה דולר אחד למרבה המזל, כי אני כבר אמרתי שאני לא מוכנה להוציא מלא כסף על תערוכה.

אחר כך אני ואמוץ גרים בדירה שגרתי בה עם ארז בבלפור, ובחדר השני הריק יש מחשב עם שולחן. אני מזמינה את תומריקו הצלם ועוד מישהו שעובד איתו, שיסדרו את החדר ככה שאפשר יהיה להקליט שם קריינויות וכאלה. אני מבקשת מהם שיסדרו מן מבנה קטן מסביב למחשב במקום לבודד את כל החדר. בסוף מה שהם עושים זה לסדר לנו את הדסקטופ והולכים.

משהו גם על מחנה של הצופים או משהו. מלא אנשים בכיכר עם דברים ורשימה של מי שיוצא.