איזה כיף!! אני כבר מזמן לא רווה נחת מהעונה הזאת, אבל הפרק הזה היה כמו נצנוץ של אור במנהרה החשוכה שהיא S26. בוטן בשקית גרעינים. נכון, העונה הזאת היתה עצובה בעיני בעיקר כי האנשים שרציתי שיתקדמו במשחק הלכו ואזלו ממנו, אבל הפרק הזה, e10, לא רק הביא לי קצת אוויר לנשימה אלא גם הכניס סוף סוף קצת פלפל למשחק הזה.
נתחיל מהסוף – פיליפ הלך. האיש שכולו טעות ליהוק מהעונה הראשונה שהוא צץ על המרקע, האיש שלא הפסיק לשאת את שם בוסטון רוב לשווא, שהוא פשוט ניסיון של ההפקה לשחזר את המוזרות ואת קיומה המוטל בספק של המודעות של קואוץ', אבל שכחה בדרך שלפיליפ אין אפילו אחוז אחד מהכריזמה של קואוץ', וגם שבמקרה של פיליפ אין שום שאלה ואין שום ספק שעשוי להתברר בפרק האחרון של העונה. פיליפ לא יתברר פתאום כאיש שפוי ששיחק משחק, או איש שהעריכה הפכה למשיגנע בשעה שהוא מודל של שפיות. פיליפ הוא פשוט איש מאוד לא מודע, מאוד לא מעניין, שהסרט שהוא חי בו חסר כל יחוד, בניגוד לסרט שקואוץ' כיכב בו בכישרון רב. את הכישרון של פיליפ אפשר לדחוס לתוך התחתונים הוורודים שלו, ועוד ישאר מקום לליטרת הטירוף של דון. מאז תחילת העונה לא הצלחתי להבין מה לעזאזל משאיר אותו שם, ומתי כבר יקום איזה ועד עובדים שישבית את ארגון הריגול הטפשי שלו. אז הנה, זה קרה. סו לונג, פיליפ. אנד ת'נק יו פור נות'ינג.
ולא סתם זה קרה, אלא באחד המהלכים היותר יפים, בטח של העונה הזאת. מלקולם, אדי וריינולד, שלושת ההרקולסים של השבט הצליחו – לא אתפלא אם קצת עזרה קטנה מידידתם ההפקה – להתארגן על שרשרת חסינות ועוד פסלון, ובאקט של אחרינו המבול, העיקר השואו והפאן הרגעי, עשו מהלך יפהפה. לא האמנתי שמלקולם יוותר על השרשרת הנוספת שלו, שיכלה לקנות לו עוד שבוע נחמד בפנים, אבל כשהוא הוציא אותה עם החיוך הזה שלו הודיתי לאלוהים שהוא הסכים להגיע לעונת הפייבוריטים העלובה הזאת.
אני יודעת שזה לא יעזור הלאה. עכשיו לאף אחד מהם אין שרשרת או פסלון (אלא אם כן הם "ימצאו" עוד כמה, ויודעים מה? מצידי שימצאו), ובשבועות הבאים, אלא אם כן הסירה תתנדנד כהוגן, אחד מהם יעוף. נכון שיש סיכוי שהעובדה שפיליפ נפלט מהמשחק תגרום לכל האורגניזיישן להתמוטט, כל הפקודים שלו יתפזרו לכל עבר ומן הסתם חלקם ימצאו את עצמם תחת מוטת הכנף השרירית של שלושת האלה.
אבל הסיכון שהם לקחו, והידיעה שהם קופצים על הגל הזה ואללה בבאללה, ועושים את זה בשביל הסיפוק העצום שהוא תוצאה של מועצת שבט טובה, סיפוק שאין לו תחרות, זה כל כך שימח אותי, כי זה אומר שהרוח הכייפית עוד לא פסה מהמשחק הזה. כי כיף זה לא לשחק במאיר דגן, כיף זה לעשות מהלך שיכנס לרוזמה שלך וינצוץ שם כמו יהלום, אפילו אם אתה בדרך לוקח סיכון שלא תגיע בכלל למועצת השבט האחרונה. ועל זה, מלקולם, אני מורידה בפניך את הכובע, ואם אפשר, אני אשמח אם אתה תוריד מעליך את כל השאר.
Reality and Dreams 