כשהייתי קטנה התנהלתי בעולם בתחושה שצופים בי כל הזמן. שאני מצולמת נון סטופ ושכולם עוקבים אחרי 24/7. אני זוכרת את עצמי נכנסת לסלון, רואה את חיים יבין מדבר על החדשות ומשוכנעת שעד לפני רגע הוא דיבר עלי, אבל עבר מהר למשהו אחר כשהגעתי כדי שאני לא אחשוד. נשבעת שהאמנתי בזה לחלוטין. זה גם היה נראה לי הגיוני לגמרי. מאז שאני זוכרת את עצמי דיברתי אל עצמי בקול רם, זאת אומרת לא בדיוק אל עצמי – אלא אל קהל דמיוני, של יותר מאיש אחד. דיברתי אליו בלשון רבים והסברתי את עצמי בלי הפסקה, פירטתי מה אני חושבת, מה אני הולכת לעשות ומה ההגיון שמאחורי הפעולות שלי. הייתי כוכבת.

עד היום אני מדברת אל עצמי בקול, לפעמים גם ברבים. כבר לא חושבת שהעולם צופה בי, אבל ההרגל נשאר. מה גם שעם הזמן קלטתי שלתחושה שאני נבחנת בלי הרף יש גם צדדים פחות נעימים, כמו ביקורת עצמית או שיתוק. אבל מאז שהתחיל "האח הגדול", בעולם ואז בארץ, נתקפתי רצון עז להיכנס לבית ולהפקיר את עצמי לטובת המצלמות. תמיד הרגשתי – וגם הסביבה טרחה להבהיר לי – שהרצון הזה הוא רצון מבזה. זאת כמיהה שצריך להתגבר עליה, להתעלות עליה. בטח לא להודות בה.

להמשיך לקרוא

אני מתה על מנחם בן, מתה עליו. פתאום נזכרתי כמה כייפית היתה עונת ה VIP. אני די בטוחה שמדובר בבנאדם שלגור איתו זה גיהנום קפוא, אבל עבורי כצופה הוא פשוט אוצר. לא שקשה לעצבן את טל, היא ממילא סוללת כיפת ברזל מהלכת שרק משוטטת כה וכה ומחפשת הזדמנות לפלוט איזה טיל בשווי 50 אלף דולר כדי ליירט קסאם שממילא היה נופל לשטחים הפתוחים של נווה אילן, אבל גם כל שאר הויכוחים שלו מצליחים איכשהו לעשות הגיון. נכון שהאיש הוא מכונת הדחקה משועשעת היטב, ולא הייתי לוקחת אותו כדוגמא לשום אינטליגנציה רגשית או חברתית, אבל השם עדי, מכל הויכוחים שנפלתי עליהם ומנחם השתתף בהם, עלתה המסקנה הבלתי נמנעת – שמנחם בן תמיד צודק.

להמשיך לקרוא

נפתח באנחת רווחה: קארין הלכה. הבננה בכתה, התפוזים הזילו דמעה אבל אני שמחתי, כי קארין היתה הבנאדם הכי פחות מעניין בבית בשלב הזה. יותר מזה – בכל פעם שהיא דיברה הרגשתי שהיא משחקת בהצגה אינסופית שהמסך אינו יורד בה מעולם. היה לי מאוד קשה להאמין למילה שלה עוד לפני חשיפת המקרה החמור שהטריד עם שלם בימים האחרונים – החלקת לשון על לשון. קארין שילמה את המס שלה לחברה – יצרה לאנה, אחי וגם קצת לדנית איזשהוא קו עלילה דרדלה שהשאיר אותן בבית, סגרה את המיצייה בפעם האחרונה והלכה.

להמשיך לקרוא

נתחיל מזה שאני מתחילה לחבב את מרטין ככל שהנישה שלה הולכת ומתבהרת. מרטין היא מה שקוראים בהישרדותית villian. תפקידה הוא לחרחר ריב, להצביע על חצי הכוס הריקה, להטיח באנשים את החסרונות שלהם, את הדברים שהם מנסים להדחיק או להתעלם מהם, לעקוץ אותם קצת, ולפעמים לגרום להם להרגיש חסרי ביטחון. כן, זה מרושע, אבל זהו תפקידה הקדוש של מרטין (שלא לומר – מרטיר!), עבודה מסריחה שמישהו חייב לעשות אותה, והאמת, כל עוד זה נעשה בפקחות, תחכום ותושיה, זה בהחלט מקובל עלי ואף למעלה מזה. אם אפשר לקבל באהבה את העגמימון מיקיאגי (ובאמת באהבה), אפשר לאהוב גם את העוקצנות של מרטין.

להמשיך לקרוא

פרק ראשון יצא לדרך, כשהקומורדז עוד מתלהבים מהקניון שהם גרים בו כי כרגע הוא עדיין חדש ומסעיר, וחוץ מכמה טיפות על קרש האסלה של אורטל בן דיין הוא עוד לא המקום המטונף שהוא יהיה בעוד שלוש.. שתיים.. אחת… זהו. זוהמה. סתם. כל הטינופת היא רק בראש שלכם.

השבוע הראשון בבית תמיד נראה כמו טיול שנתי שיצא מכלל שליטה – כולם צועקים כל הזמן, מחליפים בגדים ותעודות זהות בפול פאוור, מתקבצים בקבוצות גדולות, מחצינים את עצמם בלי הכרה ולא יודעים לאן להוביל את ההתלהבות מהעובדה שהם באח הגדול. אז נכון שהדרמה היחידה של הפרק הראשון היא תוצר של הפריית מבחנה בין ההפקה לדיירים, אבל ימי חסד שמגיעים לכל עונה מגיעים לה בזכות ולא בחסד.

להמשיך לקרוא