אני מתה על מנחם בן, מתה עליו. פתאום נזכרתי כמה כייפית היתה עונת ה VIP. אני די בטוחה שמדובר בבנאדם שלגור איתו זה גיהנום קפוא, אבל עבורי כצופה הוא פשוט אוצר. לא שקשה לעצבן את טל, היא ממילא סוללת כיפת ברזל מהלכת שרק משוטטת כה וכה ומחפשת הזדמנות לפלוט איזה טיל בשווי 50 אלף דולר כדי ליירט קסאם שממילא היה נופל לשטחים הפתוחים של נווה אילן, אבל גם כל שאר הויכוחים שלו מצליחים איכשהו לעשות הגיון. נכון שהאיש הוא מכונת הדחקה משועשעת היטב, ולא הייתי לוקחת אותו כדוגמא לשום אינטליגנציה רגשית או חברתית, אבל השם עדי, מכל הויכוחים שנפלתי עליהם ומנחם השתתף בהם, עלתה המסקנה הבלתי נמנעת – שמנחם בן תמיד צודק.
ביקורת
כל הרשומות עם התגית ביקורת
נפתח באנחת רווחה: קארין הלכה. הבננה בכתה, התפוזים הזילו דמעה אבל אני שמחתי, כי קארין היתה הבנאדם הכי פחות מעניין בבית בשלב הזה. יותר מזה – בכל פעם שהיא דיברה הרגשתי שהיא משחקת בהצגה אינסופית שהמסך אינו יורד בה מעולם. היה לי מאוד קשה להאמין למילה שלה עוד לפני חשיפת המקרה החמור שהטריד עם שלם בימים האחרונים – החלקת לשון על לשון. קארין שילמה את המס שלה לחברה – יצרה לאנה, אחי וגם קצת לדנית איזשהוא קו עלילה דרדלה שהשאיר אותן בבית, סגרה את המיצייה בפעם האחרונה והלכה.
נתחיל מזה שאני מתחילה לחבב את מרטין ככל שהנישה שלה הולכת ומתבהרת. מרטין היא מה שקוראים בהישרדותית villian. תפקידה הוא לחרחר ריב, להצביע על חצי הכוס הריקה, להטיח באנשים את החסרונות שלהם, את הדברים שהם מנסים להדחיק או להתעלם מהם, לעקוץ אותם קצת, ולפעמים לגרום להם להרגיש חסרי ביטחון. כן, זה מרושע, אבל זהו תפקידה הקדוש של מרטין (שלא לומר – מרטיר!), עבודה מסריחה שמישהו חייב לעשות אותה, והאמת, כל עוד זה נעשה בפקחות, תחכום ותושיה, זה בהחלט מקובל עלי ואף למעלה מזה. אם אפשר לקבל באהבה את העגמימון מיקיאגי (ובאמת באהבה), אפשר לאהוב גם את העוקצנות של מרטין.
נתחיל מהסוף, העונה ניצלה. היה מאוד עצוב אם עונה כל כך מוצלחת היתה נחרטת בספר דברי הימים של הישרדות כעונה שבה צוות מושבעים ממורמר קבר את הגמר עם זוכה דביל. אבל הפדיחה נחסכה מאיתנו וwoo היה מספיק דביל כדי לקחת את טוני איתו לגמר, ובכך הצהיר שהוא מוותר על המיליון and save the day. אגב, ניצחון של קאס גם לא היה נורא כל כך בעיני, אבל המושבעים היו מבשלים את הילדים שלהם חיים לפני שהיו מרשים לזה לקרות.
פרק 12 נגמר, אוטוטו הפינאלה והעונה הזאת לא מפסיקה לרתוח. לפני הכל – קתרזיס קטן, ברשותכם: גו ספנסססססררררררררר!!!!! הריעו למלך המלכים! נכון שחוץ מלזכות בחסינות הוא לא עשה הרבה בפרק הזה, אבל יא ווראדי, איזו חסינות!! במאני טיים, בשקט, בבטחה, סוגר פערים בזמן שטוני מפרפר על הפאזל. רק היה חסר ששמעון מזרחי ידחוף אצבע לאף וזה היה מושלם.
שמעון עושה אסטרטגיה
וו, לעומת זאת, הוא דביל. בבוקר שאחרי המועצה הוא מספר לטוני שספנסר וקאס בעצם רצו להדיח אותו, שזה במילים אחרות – שיקרתי לך בפרצוף שלך כשאמרתי שהם רצו להדיח את טריש, אבל טוני לעומת זאת דביל פחות. הוא משבח את וו על הנאמנות שלו כדי להשאיר אותו רדום. נכון שגם קאס התחרטה והשאירה את טוני, אבל את השיקול שלה לפחות יכולתי להבין. וו הוא כל כך פאסיבי שהייתי מוכנה להישבע שגם הפעם הוא הולך להתחרט ולהצביע עם טוני וטריש. אני לא אתפלא אם גם אחרי הגמר וו יתעורר, יגרד בפדחתו ויתהה בקול שאולי זה הזמן בשבילו לעשות את הביג מוב.
פרק ראשון יצא לדרך, כשהקומורדז עוד מתלהבים מהקניון שהם גרים בו כי כרגע הוא עדיין חדש ומסעיר, וחוץ מכמה טיפות על קרש האסלה של אורטל בן דיין הוא עוד לא המקום המטונף שהוא יהיה בעוד שלוש.. שתיים.. אחת… זהו. זוהמה. סתם. כל הטינופת היא רק בראש שלכם.
השבוע הראשון בבית תמיד נראה כמו טיול שנתי שיצא מכלל שליטה – כולם צועקים כל הזמן, מחליפים בגדים ותעודות זהות בפול פאוור, מתקבצים בקבוצות גדולות, מחצינים את עצמם בלי הכרה ולא יודעים לאן להוביל את ההתלהבות מהעובדה שהם באח הגדול. אז נכון שהדרמה היחידה של הפרק הראשון היא תוצר של הפריית מבחנה בין ההפקה לדיירים, אבל ימי חסד שמגיעים לכל עונה מגיעים לה בזכות ולא בחסד.
אוי אלוהים. איזו עונה. לראות אותה ולמות מאושר.
תשכחו מכל מה שאמרתי על קאס. ברור שפרק אחרי זה, כשהיא הפכה לזנב לשועלים, העברתי מיידית את החיבה שלי לספנסר, וספנסר בהחלט החזיר את ההשקעה ובגדול. הוא שרד הוא עשה ניסים מעמדת המיעוט בזמן שקאס ליקקה פיות טבעת בתחתית הברית החדשה שלה, וחשבה שהיא משחקת בהישרדות. היכולת שלו להימלט מהבורות שהוא כמעט נופל אליהם, לקרוא חולשות אנושיות ולהבין מה המהלך הבא שישאיר אותו במשחק, היא מדהימה. אפשר היה לראות את זה במועצת השבט של פרק 9, כשהוא הבהיר לברית השניה שהוא מתכוון להצביע לטוני בתור מושבע, אפשר היה ממש לשמוע את האסימון שלהם נופל. נכון, זה לא עזר נקודתית וג'רמיה עף, אבל הזרע נזרע.
אם הייתם שואלים אותי לפני חודש, בחיים לא הייתי מהמרת שמי שיביא את הבאזז לתוכנית (שתקרא להלן, מסיבות אישיות שאין לפרטן, "התוכנית") יהיה דווקא הזמר המפורסם (שיקרא להלן, "הזמר המפורסם") ולא הפה הגדול שהגיע איתו בעסקת החבילה, וכרגע בעיקר הופך את התוכנית לסוג פופוליטיקה. אבל היי, אולי הזמר המפורסם היה מהמר על זה. אם אנחנו כבר כאן ובעניין.
ולעניין אחר לגמרי: "אנו פועלים על פי החוק", מסר אמש המנחה של התוכנית, כשניסה להסביר את נוכחותו של הזמר המפורסם בפאנל, "אנחנו לא יכולים לפעול על סמך שמועות", ובעצם הגדיר את הציפייה של חלק מהצופים – רגע, למה לא בעצם?
המצב כרגע הוא סוג של כאוס. במציאות – כלומר במערכת המשפט שאינה התקשורת – לא קרה עדיין כלום. הזמר המפורסם לא קיבל אפילו זימון לחקירה, בזמן שבפייסוש כבר השלימו הקפה מלאה, מצאו את האיש אשם וזימנו את טובי הממים לדוכן העדים. מה שהיה להוכיח.
מתה, מתה על העונה הזאת. איכשהוא הכל עובד בה, אפילו הדמויות שפחות עובדות, ובדמויות שפחות עובדות אני מתכוונת אליך, אילון נופר. אולי זה הסרט שלי, ואולי עצם העובדה שהבחורה הזאת מצליחה לעצבן אותי כל כך היא גם סוג של הנעה רגשית (אני לא אדישה אליה), אבל משהו אצלי לא מסוגל לשאת את נערת המיומנה ההו-כה מגניבה ועם זאת מוכת צער פוטוגני, שנופר מדשדשת בה מאז תחילת העונה.
סוסת הבר, אילון נופר
אין לי סבלנות לצפות בעוד פריים אחד שזועק "אני סוסת בר מושלמת ורגישה, כל כך הרבה גברים התאהבו בי ולכולם שברתי את הלב ". כל הדמויות האחרות מצליחות לפרוט על טווח רחב של רגשות אבל אילון מאחוריהן כמו כוכבת של ספר מתבגרות, שהתפיסה הילדותית שלה על החיים לא מאפשרת לה להגיע לעומק גם כשהיא מתמודדת עם דברים כמו סרטן, לא עלינו.
איזה כיף!! אני כבר מזמן לא רווה נחת מהעונה הזאת, אבל הפרק הזה היה כמו נצנוץ של אור במנהרה החשוכה שהיא S26. בוטן בשקית גרעינים. נכון, העונה הזאת היתה עצובה בעיני בעיקר כי האנשים שרציתי שיתקדמו במשחק הלכו ואזלו ממנו, אבל הפרק הזה, e10, לא רק הביא לי קצת אוויר לנשימה אלא גם הכניס סוף סוף קצת פלפל למשחק הזה.
נתחיל מהסוף – פיליפ הלך. האיש שכולו טעות ליהוק מהעונה הראשונה שהוא צץ על המרקע, האיש שלא הפסיק לשאת את שם בוסטון רוב לשווא, שהוא פשוט ניסיון של ההפקה לשחזר את המוזרות ואת קיומה המוטל בספק של המודעות של קואוץ', אבל שכחה בדרך שלפיליפ אין אפילו אחוז אחד מהכריזמה של קואוץ', וגם שבמקרה של פיליפ אין שום שאלה ואין שום ספק שעשוי להתברר בפרק האחרון של העונה. פיליפ לא יתברר פתאום כאיש שפוי ששיחק משחק, או איש שהעריכה הפכה למשיגנע בשעה שהוא מודל של שפיות. פיליפ הוא פשוט איש מאוד לא מודע, מאוד לא מעניין, שהסרט שהוא חי בו חסר כל יחוד, בניגוד לסרט שקואוץ' כיכב בו בכישרון רב. את הכישרון של פיליפ אפשר לדחוס לתוך התחתונים הוורודים שלו, ועוד ישאר מקום לליטרת הטירוף של דון. מאז תחילת העונה לא הצלחתי להבין מה לעזאזל משאיר אותו שם, ומתי כבר יקום איזה ועד עובדים שישבית את ארגון הריגול הטפשי שלו. אז הנה, זה קרה. סו לונג, פיליפ. אנד ת'נק יו פור נות'ינג.
ולא סתם זה קרה, אלא באחד המהלכים היותר יפים, בטח של העונה הזאת. מלקולם, אדי וריינולד, שלושת ההרקולסים של השבט הצליחו – לא אתפלא אם קצת עזרה קטנה מידידתם ההפקה – להתארגן על שרשרת חסינות ועוד פסלון, ובאקט של אחרינו המבול, העיקר השואו והפאן הרגעי, עשו מהלך יפהפה. לא האמנתי שמלקולם יוותר על השרשרת הנוספת שלו, שיכלה לקנות לו עוד שבוע נחמד בפנים, אבל כשהוא הוציא אותה עם החיוך הזה שלו הודיתי לאלוהים שהוא הסכים להגיע לעונת הפייבוריטים העלובה הזאת.
אני יודעת שזה לא יעזור הלאה. עכשיו לאף אחד מהם אין שרשרת או פסלון (אלא אם כן הם "ימצאו" עוד כמה, ויודעים מה? מצידי שימצאו), ובשבועות הבאים, אלא אם כן הסירה תתנדנד כהוגן, אחד מהם יעוף. נכון שיש סיכוי שהעובדה שפיליפ נפלט מהמשחק תגרום לכל האורגניזיישן להתמוטט, כל הפקודים שלו יתפזרו לכל עבר ומן הסתם חלקם ימצאו את עצמם תחת מוטת הכנף השרירית של שלושת האלה.
אבל הסיכון שהם לקחו, והידיעה שהם קופצים על הגל הזה ואללה בבאללה, ועושים את זה בשביל הסיפוק העצום שהוא תוצאה של מועצת שבט טובה, סיפוק שאין לו תחרות, זה כל כך שימח אותי, כי זה אומר שהרוח הכייפית עוד לא פסה מהמשחק הזה. כי כיף זה לא לשחק במאיר דגן, כיף זה לעשות מהלך שיכנס לרוזמה שלך וינצוץ שם כמו יהלום, אפילו אם אתה בדרך לוקח סיכון שלא תגיע בכלל למועצת השבט האחרונה. ועל זה, מלקולם, אני מורידה בפניך את הכובע, ואם אפשר, אני אשמח אם אתה תוריד מעליך את כל השאר.
Reality and Dreams 