חלום הלילה: החדר שלי היה החדר שכנראה היה החדר שלי ושל אמא שלי פעם, זה שצמוד למרפסת האחורית וגם לדשא שמול חנה ומתי. נכנסתי אליו והוא היה עמוס במלא חפצים ישנים שהיו פעם של אסי דיין, קלטות וידאו וכל מיני פיצ'פקעס בעירבוביה איומה על שולחן גדול שתפס חצי מהחדר בערך. המיטה שלי גם היתה שם, כנראה שגרתי שם זה זמן מה. רציתי ללכת לישון אבל הייתי צריכה לגרש מלא בעלי חיים בגודל ממוצע – או חרקים ממש גדולים, כמו זבוב בגודל של אגרוף למשל, שכל הזמן נכנסו לי לחדר מהחלונות שלא היו אטומים כמו שצריך.

אחרי כמה מאבקים כאלה התיישבתי להתלבש, וראיתי שעל הרגליים שלי צמחו פטריות ענקיות, חיות, תלשתי אותן מהרגליים – זה לא ממש כאב אבל השאיר כמו צלקת סגולה ענקית וקצת פצעים. זה היה נראה נורא. החלטתי שנמאס לי מהכל ואני מעיפה את כל הדברים של אסי מהחדר. קמתי והתחלתי לסדר הכל בארגזים ולהחליט מה אני זורקת. עוד מלא בני משפחה שלי הצטרפו אלי, חלק רצו חלק מהדברים ודי מהר השולחן התרוקן ומסביבי היה מעגל של אנשים.

עמדתי ואמרתי משהו בסגנון – האנשים שלקחו מה שהם רוצים בארגזים יכולים להזיז אותם? אמרתי את זה איזה שלוש פעמים ואף אחד לא הגיב אלי, התעצבנתי וצרחתי "מה נסגר אתכם, אנשים! אני מדברת אתכם!" כולם השתתקו והתחילו להקשיב ואני נכנסתי לשוונג והתחלתי לקלל ולהגיד – כוס אמק, אני מדברת ומדברת ואף אחד לא מגיב, יא אללה שלכם! אבל זה כבר היה חצי בצחוק כי ידעתי שעכשיו מקשיבים לי, וגם האנשים מסביב התחילו לצחוק יחד איתי כי סוף סוף השתחררתי.

אחר כך אני זוכרת שעמדתי מחוץ לחדר, החדר היה נקי ומסודר ופנוי, והחלונות היו גדולים ומתוקנים והיו להם וילונות לבנים וידעתי שהלילה אני אשן כמו שצריך, ומישהי מהמשפחה שעמדה שם אמרה לי – כל הכבוד שעשית את זה. כבר היה צריך לעשות את זה מזמן.