נתחיל מזה שאני מתחילה לחבב את מרטין ככל שהנישה שלה הולכת ומתבהרת. מרטין היא מה שקוראים בהישרדותית villian. תפקידה הוא לחרחר ריב, להצביע על חצי הכוס הריקה, להטיח באנשים את החסרונות שלהם, את הדברים שהם מנסים להדחיק או להתעלם מהם, לעקוץ אותם קצת, ולפעמים לגרום להם להרגיש חסרי ביטחון. כן, זה מרושע, אבל זהו תפקידה הקדוש של מרטין (שלא לומר – מרטיר!), עבודה מסריחה שמישהו חייב לעשות אותה, והאמת, כל עוד זה נעשה בפקחות, תחכום ותושיה, זה בהחלט מקובל עלי ואף למעלה מזה. אם אפשר לקבל באהבה את העגמימון מיקיאגי (ובאמת באהבה), אפשר לאהוב גם את העוקצנות של מרטין.

להמשיך לקרוא

פרק ראשון יצא לדרך, כשהקומורדז עוד מתלהבים מהקניון שהם גרים בו כי כרגע הוא עדיין חדש ומסעיר, וחוץ מכמה טיפות על קרש האסלה של אורטל בן דיין הוא עוד לא המקום המטונף שהוא יהיה בעוד שלוש.. שתיים.. אחת… זהו. זוהמה. סתם. כל הטינופת היא רק בראש שלכם.

השבוע הראשון בבית תמיד נראה כמו טיול שנתי שיצא מכלל שליטה – כולם צועקים כל הזמן, מחליפים בגדים ותעודות זהות בפול פאוור, מתקבצים בקבוצות גדולות, מחצינים את עצמם בלי הכרה ולא יודעים לאן להוביל את ההתלהבות מהעובדה שהם באח הגדול. אז נכון שהדרמה היחידה של הפרק הראשון היא תוצר של הפריית מבחנה בין ההפקה לדיירים, אבל ימי חסד שמגיעים לכל עונה מגיעים לה בזכות ולא בחסד.

להמשיך לקרוא