אני יכולה להבין למה לא נוח לאנשים לראות מישהו שמעמיס חפצים על עגלה ורץ כדי להספיק לצאת מהכלוב (היום קיבלתי הסבר למושג היידי 'מחָפְּצֶה מנַמְצֶה' – לחטוף ולאחוז). אם הם מתעבים את החלק אצלם שנוהה אחרי החפצים האלה, זה באמת לוחץ. ואולי זה מקור הזעזוע מהפורמט "כלוב הזהב", כי אחרת קשה לי להבין מה הופך את "כלוב הזהב" לזוועה כל כך גדולה בעיניהם? פרסים הם פרסים, כסף או חפצים – היינו הך מבחינתי. אז מה ב"כלוב הזהב" כל כך לוחץ למבקרים?
ריאליטי
סדרות ריאליטי סדרות מציאות מארה"ב ומישראל
שתי מגמות סותרות ניכרו השבוע, לפחות מבחינת העריכה של הסדרה. האחד הוא קיצוץ מאסיבי של אלי זולטא, אולי מתוך מחשבה תמימה שהקריזיונרים שיושבים בבית כל כך מחכים למנה, שהם לא ישימו לב שמישהו ערבב להם אותה באבקת אפייה. זה הגיע לשיא בתוכנית הבוקר של קליפורניה, שם טרחו הקליפורנים לצאת לפרסומות שניה לפני שזולטא אכל להם את הראש עם הקטע שלו, אבל זאת היתה רק מטאפורה לאופן בו זולטא סונן מארבעת פרקי השבוע. דקות המסך הכי ארוכות שהוא קיבל לענייניו סבבו סביב אימוץ משוער של חמור לצורכי צדקה. ביזארי אפילו בשביל זולטא קיד. 
זולטא מלטף את בוסקילה כדי שאנחנו לא נצטרך
מישהו בהפקה של לה לה לנד עוד לא הצליח להפנים שזולטא הוא הכוכב שלהם. הוא מרים אותם כשיש להם פנצ'רים ומחזיק אותם כדי שלא יפלו על הג'אנט. הוא הג'ק של העונה, שלא לומר הג'ק דניאלס, הקלידן והישראלים בבנאדם אחד. תתמקדו בו! תנו לו לנצח! לא את התחרות, על הזין שלי התחרות שלכם, על המסך, דקות המסך היקרות שלכם. אל תפקירו אותן לשרית וחיבוק הדב שהיא מקבלת מהמשפחה שלה, לשיר וחיזורי הנפל שלו, לליאת והזוגי הנדחף שלה, גם לא לסאמח ובטח שלא למאיה בוסקילה, מה שמביא אותנו לנקודה השניה.
קודם כל – מברוק. זוכה ראויה לעונה ראויה. חששתי שליסה הולכת לקחת את זה מתחת לאף של שני האלה, בעיקר כשמלקולם הלך, אבל דניס זכתה ומתברר שהיא היתה זוכה אפילו אם מלקולם היה נשאר. מהמוצדקות ללא ספק. אהבתי אותה ואני חושבת שהיא ניהלה משחק חכם לפחות כמו זה של מלקולם, אם לא יותר, ובלי ספק נאבקה ביותר מהמורות וגדודיות ממנו.
מלקולם היה מנצח את המשימה אם רק היה מכניס את הכדור לפופיק
תכל'ס מלקולם דהר קדימה בעיקר בגלל חסינויות שצבר אבל במאני-טיים הוא פישל, ושם צפו הבעיות במשחק החברתי שלו. העובדה שדניס היתה זו שהצליחה להדיח אותו בסופו של דבר אומרת משהו על המשחק החברתי שלה (הבחורה השתתפה ושרדה בכל מועצת פאקינג שבט מתחילת העונה!), ולא, מלקולם, באמת שאין לך סיבה להתמרמר כשאתה היית זה שתכנן להיפטר ממנה בואכה הפיינל ת'רי מלכתחילה.
מסיבת אמצע ב"לה לה לנד 2", ועדיין מרגיש טרי כאילו הרגע חצינו את סף הדלת עם אורי פסטר על הידיים. אחת הסיבות שזה מרגיש כמו התחלה היא התחושה שאנחנו עוד מתחממים על קו הזינוק והסיפורים המעניינים אוטוטו יצאו לדרך. זה עדיין לא קרה, והאפיזודות של השבוע האחרון לא התחברו לסיפור קוהרנטי אחד. נכון, שליש מה'לה לה לנד'ים משתאים (שוב) מהרבנית הלסבית ("את יהודיה?" תוהה שרית) ורבים על מי ישיר כמה בשיר הנושא של התוכנית, ודה לוקו גם אמר "איי פיל איט" ו"יו נואו וואט איים סאיינג", אבל השבוע הזה היה מפוזר, גם אם עתיר ברגשות שאפילו הסוכן של ליאת בנאי יכול להמיר לשיר.
לא יודעת למה, הקטע ב"דה ווייס" שתפס אותי לגמרי היה האודישן של שרון גולאברי וכל המהלך שהגיע אחריו. אני לגמרי לא אוהדת גדולה של הסיפורים האישיים של המתמודדים, מפני שהבלוטה שלי לא אוהבת להימחץ על ידי נעלי העקב של ההפקה, אבל דווקא הסיפור שלה היה כמו טלנובלה כתובה היטב, ודווקא בגלל חדד, לא בגלל גולאברי.
הסיפור של גולאברי די בנאלי. בלי לפגוע חלילה בבחורה עצמה, אבל מבחינה טלוויזיונית כבר היינו שם ועשינו את זה – אשה צעירה שאבא שלה לא קיבל אותה בגלל הנטייה המינית הדי ברורה שלה, התנכר אליה וכנראה גם גרם לה איזו טראומת גמגום. המנטורית שלה היא – זה הכל בתוך הראש שלי, כן? – בעלת נטייה מינית דומה, שהיא דווקא מסתירה כבר שנים.
סוף סוף היא הלכה. אחרי שסחבה שתי מועצות של חסד ועונה שלמה יותר מידי אם שואלים אותי, אבי-מריה עברה לעשות את המוות לבחורים מפונדרוסה. למרות שמשימת החסינות כללה קשירות, ואבי היא הרי פורמת הקשרים הטובה ביותר בעולם, הפעם הקשרים כנראה לא היו רופפים מספיק והיא נאלצה לעזוב. פסלון החסינות הדמיוני – הגרסה המדכדכת של אבי לפסלון מזויף, כמו שזה שהרכיבו טובי בנינו בעונות קודמות ולפעמים ניצלו בזכותו – לא הושיע אותה הפעם.
באופן מוזר זה היה הפרק בו אבי העלתה אולי לראשונה טענות אסטרטגיות נכונות ומציאותיות, ולא רק ניגנה על העצבים של כולם. ולמי שכבר מלהק אותה לשבט הנבלים הבא, טעות בידיכם. אבי-מריה היא לא נבל, היא פשוט בחורה סתומה וחסרת מודעות עם תחת ברזילאי וכל הסיפור כבר בצער בעלי חיים.
אבי-מריה הולכת ליער לשחק עם הברבי-פסלון שלה
בואו נעשה סקירה זריזה של מעגל האירועים שמרכיב את "דה ווייס":
- הצגת המועמד. המועמד מגיע לבחינות עם חברים והמשפחה, יושב בחוץ, מנגן בגיטרה. מיכאל אלוני אומר משהו בנאלי. בני משפחה וחברים אומרים כמה המועמד מוצלח.
- טסטמוניה של המועמד. הוא מספר משהו קורע לב על עצמו. לא קיבלו אותו כמו שהוא. הוא מאוד מתגעגע למישהו שמת. אבא שלו נשוי לארבע נשים. משהו שיחבר אותנו תוך שניות לבנאדם שאנחנו לא מכירים וייצור קרבה מזוייפת.
- המועמד עולה ומבצע את האודישן. בני משפחה בוכים ככל שהזמן עובר ואף אחד לא מסתובב. כשמישהו מסתובב הם עוברים לצווחות.
- האודישן נגמר. השופטים יושבים מולה, שואלים אותה שאלות כמו "אה, גם את מחדרה? איזה יופי!" ו"אוי מאמא'לה, אל תבכי בגלל שאת מחדרה", ו"איזה טיפוס" וגם נותנים לה כוס מים.
- השופטים מנסים לשכנע את המועמד לבוא אליהם. אביב אומר שהשאר מעאפנים והוא מיוחד. אבי גואטה וקניונים. יובל ושלומי רוקנרול. המועמד בוחר.
- המועמד יורד ופוגש את המשפחה והחברים, שלוש דקות של חיבוקים קהילתיים פשוט מרתקים, באמת טלוויזיה במיטבה. רגע שלא יחזור לעולם. מזל שהיתה שם מצלמה.
- פרסומות.
- להמשיך לקרוא
סאמח וליאת, ליאת וסאמח. מה היינו עושים בלעדיכם, תגידו? איך היינו מעבירים עוד ארבעה ימים נטולי אווליואיישן, אם אם לא היו לנו קצת צווחות, דם חם וזעם צודק על הבוקר? למזלנו סאמח הוא איש שמדקדק בפרטים, מה שמסביר את הדחיפות בה תרגם לליאת את חוות הדעת של ההוליוודים על הטריילר של הסרט שלה, "השקר הגדול", כשהוא מקפיד על האמת הקטנה.
לא פראיירית. ליאת בנאי מצטרפת לתנועה
כל חטאו של סאז היה שהוא תרגם את "D Movie" ל"סרט סוג ד'". לא ש"D Movie" זה ביטוי שכל כך קשה להבין את המשמעות שלו, אפילו בשביל מישהי שהעידה על עצמה שהיא "לא סתומה, אלא רק סתומה באנגלית". מצד שני, יש משהו גם בטענה של ליאת. זכותו של אדם להדחיק היא אחת הזכויות החשובות בקיום האנושי, אם לא החשובה שבהן, ולאף אחד אין רשות לחמוס אותה ולדחוף אדם אחר אל מתחת לגלגלי-המציאות.
איך אומרים במצב האומה? אם היה אלוהים, ליסה לא היתה מקבלת כל כך הרבה זמן מסך. אבל זה לא מפריע לליסה לעלות שלב אחד בסולם ההמאסה של עצמה, ולהודיע שלאלוהים יש תוכנית סדורה בנוגע ל"הישרדות", ושהוא עומד להגיש לה אותה בשלושה עותקים בסוף הפרק כדי שהוא תואיל לכבד ולאשר אותה, אפילו אם היא תכלול ניצחון של אבי. אם עד עכשיו תהיתי איך השורדים לא מבינים שהם חייבים להדיח את מלקולם, אני מתחילה לתהות איך הם לא מבינים שהם חייבים להיפטר מליסה, שהעריכה המנצחת שלה שניה רק לעריכה שזוכה קים ג'ונג איל בערוץ הטלוויזיה הפרטי שלו.
חייל, התפלל! אלוהים מאזין
כנראה שההפקה באמת במצוקה – מצד אחד היא מרגישה צורך בלתי נשלט להעניק לליסה זמן מסך אינסופי כמעט, שמשאיר אותי לשער שליסה שברה את החסכונות שלה מ"עובדות החיים" ורכשה את דקות שידור יקרות. אחרת קשה לי להסביר את הפרדוקס – ככל שליסה מדברת יותר וממאיסה את עצמה על הצופים – ככה היא מקבלת יותר חשיפה. ככל שליסה נתחבת יותר במורד גרונם של הצופים, כך הבחילה הופכת חמורה יותר, ושמעתי כבר על כמה אוהדים של "הישרדות" שנחנקו מהקיא של עצמם.
ונפתח בחמלה. קצת ריחמתי השבוע על לנה, קואוצ'רית השחיה של זולטא, שלקחה אותו ללוס אנג'לס כדי להפגיש אותו עם הסוכנת שלה והוא דפק לה ברז. היה משהו מאוד נוגע ללב באופן שבו היא הלכה ואיבדה את הסבלנות אל הזולטא, שעם כל חיבתי אליו, לא צריך להיות פרופסור היס כדי לאבחן שהאיש אוהב לאכול לך את הראש. מינונים נמוכים ומוקפדים זה כנראה הסוד. בדרך הביתה, אחרי שזולטא סירב להצעה המפתה של הסוכנת שלה, לנה כבר אפילו לא ניסתה להעמיד פנים שהיא לא מבואסת. בעיניה זולטא פשוט עשה ממנה צחוק כשהוא צפצף על הקונקשן פלוס המלצה שהיא נתנה לו. הנסיעה חזרה במוסטנג היתה עגומה כאילו כל הפחד והתיעוב בלאס ווגאס ישבו אצלם בבגאז'.
בדרך מווגאס עוצרים ביא ווארדי איזה באסה
אני יודעת, יכול להיות שהכל מתוסרט. זאת תמיד המחשבה שמנקרת בשוליים של כל הדוקו-ריאליטי הזה. מאוד הגיוני שההצעה של הסוכנת היתה כרוניקה של שורות כתובות מראש, שלנה ידעה שזולטא יסרב להצעה, שהיא אפילו שיחקה אותה נעלבת. אבל משהו שם קנה אותי. זולטא אולי חושב שכל ארה"ב זה בכאילו, אבל אמריקנים לוקחים מאוד ברצינות גם את החלטורות שלהם, כמו גם את המוניטין המקצועי שלהם. אחרי שיממה שלמה הבחור הקיא עליה את הזולטא (ועוד קרא לה טרייסי!) ובסוף הציג אותה באור לא חיובי, לנה החליטה שמצידה זולטא גם יכול לטבוע. אני לגמרי איתך בזה, אחות.
לגבי העתיד, אני מריחה פיצוץ מתקרב. לא בגלל לוח המאיה, אלא אם כן הכוונה היא ללוח המאיה בוסקילה. השבוע שמענו את שרית מקטרת לשיר שבוסקילה עוקצת אותה נונסטופ (או כמו ששרית הגדירה את זה, "היא קצת ממש פגעה בי"), וחבל, באמת חבל, שלא מראים לנו את זה מספיק כשזה קורה. שיר מצידו היווה קונטרה מאזנת ומתונה, והמליץ לה לצאת על בוסקילה בלי לקחת שבויים. הימור שלי – בוסקילה (שהשבוע גם ילדה בן בכור, איזה יופי!), עומדת להיכנס אל עולם של כאב.
קובי, זה אנחנו. השעה שמונה בערב ומצאנו לנו אחלה וילה בלוס אנג'לס כדי להעביר בה את הלילה
תוסיפו לזה את סאז' שנכנס לשגעת קטנה כי הוא אמור להביא לארוסה שלו קילו זהב (כולם מקבלים 15 דקות, הוא קיבל 12 שעות והוא עוד מתלונן?), ואת זולטא שהזולטא בהחלט עלה לו לראש. במקום ללמוד את השירים שלהם כולם מסתובבים בבית, מדברים למצלמה כאילו הם אייג'נט קופר וקובי פרץ הוא דיאן, ומתייחסים לסשנים בפְּרִימוּת חפיפניקית כזאת, שאפילו דורי-כפרה-עליו, כבר התחיל להתעצבן. איך אמר אריק אח של ג'ולייה? אם לא רציתם להיות מפורסמים הייתם צריכים להיות אינסטלטורים. ואני אומרת – לעולם לא מאוחר מידי להתאחד עם ליברמן. עושה רושם שרק הצל שלו מהדק, מצמצם ומחטב להפליא את השורות.
He Said She Said
"הייתי נותנת לך ילד, שמה אותו על שיפוד, היית אוכל" – ליאת לסאז'. כמו שהבנתם ליאת מאוד, אבל מאוד מתגעגעת לילדים שלה.
"היה כיף לראות עוד ראפר, שאני ארגיש פחות במיעוט" – סאמח מגדיר את קבוצת ההשתייכות הראשית שלו.
"בנאדם מדהים. את מדברת איתו הוא אומר לך – הרגע מרי ג'יי בלייג' היתה פה" – דה לוקו מפרט מה כל כך מדהים ברון פייר.
פריחה במרצדס. רון פייר? יש לו כזה
"הייתי מוכן לפתח איתך איזה שהוא סוג של קשר" – המחמאה הנדיבה של שיר לשרית, שגם סוגרת את השבוע. אין בעיה, קחו את הזמן.
הנדוניה של סאז – שלושה חברים שנרצחו, אחד בבית סוהר ואת הזהב הוא כבר יקנה בטול כרם. וככה נקבר סופית הרעיון של ערבי-ריאליטי שאינו סטריאוטיפ.
ומסר קטן לאלון דה לוקו, אתה יכול ללבוש כמה פיג'מות שאתה רוצה, עד שלא תראה לי מה עשית עם רון פייר מאז שזכית, אני סקפטית.
