Reality and Dreams

עוד עונה הגיעה לסופה עם זוכה שמספק לצופים קתרזיס הגון, ואחרי רצף של זוכים כאלה נדמה לי שיותר משזה מעיד על היכולות של מייק, זה מעיד על היכולת של העריכה לספר סיפור. היכולת של העורכים לערוך את העונה מהסוף אחורה, ולשתול במהלכה את האנדקוטות שיגרמו לנו להרגיש שהאיש הנכון ניצח. במקרה הנוכחי מייק נדחף קדימה משלב מאוד מוקדם של העונה, מעט מוקדם מידי לטעמי. כמעט מההתחלה היה די ברור שהוא הולך לקחת את זה. כנראה שג'ף פרובסט, שמייק הוא הטייפקאסט שהוא נוהג להתעלף ממנו, לא הצליח להתאפק. אבל כאמור, מייק הוא זוכה ראוי, הוא עבד קשה בשביל להגיע לטופ בעבד קשה אני מתכוונת בעיקר למצא את הפסלים הנכונים וזכה בחסינויות הנכונות. דווקא מהלכים חברתיים שלו, כמו למשל להוכיח לדן שהברית שלו תדיח אותו ברגע שהיא תוכל, פחות הצליחו.

מבחינתי כצופה, מה שהציל את מייק בעונה הזאת הוא הרגע שבו הוא עשה את הטעות הקריטית ההיא במכירה הפומבית, ואז, כדי לוודא שהבור שהוא כורה לעצמו מספיק עמוק, הוא גם יצא נגד רודני בזמן שכולם כבר השתוקקו להתחיל ליבב מול המכתבים שלהם מהבית. ברגע שכולם יצאו נגדו והוא הפך לאנדרדוג, אפשר היה סוף סוף לאהוב אותו. עד אז הוא היה סוג של ביריון, בוסטון רוב סטייל רק בלי הכריזמה, מהסוג שלי אישית קשה מאוד לחבב. אבל אאוטסיידר? בבת אחת, תוך פרק אחד כל מאגרי החיבה שלי הוסללו אליו ורק קיוויתי שהוא ימשיך לקטוף חסינויות.

להבדיל נניח מקרוליין, שדווקא ניצחה את פרמטר הגיל וניצלה מנישת הקשישה שמודחת ראשונה, אבל לא הצליחה בשום שלב ליהנות מהילת האנדרדוג, אפילו כשכל הברית שלה הצביעה נגדה. כנראה שגם להיות מנודה זה כישרון. אולי מייק ידע את זה ולכן לא חשש להרוויח כמה נקודות כשלקח את קרוליין איתו לגמר, במקום לנצל את ההזדמנות לחפף אותה וללכת לגמר עם רודני וויל.

במאמר מוסגר – פתאום חשבתי, לראשונה, מה בעצם המושבעים יודעים על המהלכים שהפיינליסטים עשו? למושבעים משבט מסוים אין מושג מה קרה בשבטים אחרים לפני האיחוד, למושבעים שהודחו אין מושג איזה מהלכים ביצע כל פיינליסט אחרי שהם הודחו, העונה גם לא היו נאומים של פיינליסטים במועצה האחרונה, שנכון שעל פי רוב הם נעים בין צניעות מזוייפת וחנפנות לשעמום מוחלט, אבל שם לפחות כל פיינליסט יכול לקחת קרדיט על מהלכים שלפי דעתו הוא היה אחראי עליהם. לפי מה למען השם אמורים המושבעים לבסס את הבחירה הסופית שלהם?

הנוכחות של וויל בגמר היא תזכורת לאחד הסדקים המתסכלים בפורמט, שגם אחרי 30 עונות עוד לא נמצאה הדרך לעקוף אותו – אנשים מבאסים לגמרי מוצאים את עצמם בגמר, רק כי יהיה קל לנצח אותם. אני הבנאדם האחרון שיתמוך בהגדרה המקובלת ל"ראוי", כי לא בא לי להרגיש ש"הישרדות" אמורה להיות סוג של שיעור חינוכי, אבל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאנשים כמו וויל מזהמים את הגמר מבחינתי. האיש לא עשה שום מהלך, עבר ליד המשחק הזה כמו שקית ניילון שתופסת טרמפ על אוויר חם, לא השאיר שום חותם חוץ מהפה ג'ורה שפתח על שירין, ובכל זאת הגיע לקו הגמר. באמר.

והממתק לסיום – בעונה הבאה – ספנסר איז באק בייבי!