כשהייתי קטנה התנהלתי בעולם בתחושה שצופים בי כל הזמן. שאני מצולמת נון סטופ ושכולם עוקבים אחרי 24/7. אני זוכרת את עצמי נכנסת לסלון, רואה את חיים יבין מדבר על החדשות ומשוכנעת שעד לפני רגע הוא דיבר עלי, אבל עבר מהר למשהו אחר כשהגעתי כדי שאני לא אחשוד. נשבעת שהאמנתי בזה לחלוטין. זה גם היה נראה לי הגיוני לגמרי. מאז שאני זוכרת את עצמי דיברתי אל עצמי בקול רם, זאת אומרת לא בדיוק אל עצמי – אלא אל קהל דמיוני, של יותר מאיש אחד. דיברתי אליו בלשון רבים והסברתי את עצמי בלי הפסקה, פירטתי מה אני חושבת, מה אני הולכת לעשות ומה ההגיון שמאחורי הפעולות שלי. הייתי כוכבת.
עד היום אני מדברת אל עצמי בקול, לפעמים גם ברבים. כבר לא חושבת שהעולם צופה בי, אבל ההרגל נשאר. מה גם שעם הזמן קלטתי שלתחושה שאני נבחנת בלי הרף יש גם צדדים פחות נעימים, כמו ביקורת עצמית או שיתוק. אבל מאז שהתחיל "האח הגדול", בעולם ואז בארץ, נתקפתי רצון עז להיכנס לבית ולהפקיר את עצמי לטובת המצלמות. תמיד הרגשתי – וגם הסביבה טרחה להבהיר לי – שהרצון הזה הוא רצון מבזה. זאת כמיהה שצריך להתגבר עליה, להתעלות עליה. בטח לא להודות בה.
למה בכלל אנשים רוצים להיכנס לבית הארור הזה? זה כנראה בגלל שהם רוצים להתפרסם, או שהם צריכים הוכחה לזה שהם קיימים, אלה אנשים בלי חיים, שמסתובבים כל הזמן עם הניג'וס האינסופי הבלתי-יאה הזה, שלכולנו יש אותו, בסדר, אבל לפחות חלקנו למד להדחיק אותו כמו בני אדם תרבותיים. ואילו אצלם הוא כמו עצם שבורה שמזדקרת החוצה מהבשר – "תראו אותי! תראו אותי!". מה אם אני כל הדברים האלה? ולמה לעזאזל בכל עונה אני נתקפת בגעגוע מטריד לתחושה ההיא, שהיתה לי כשהייתי קטנה?
בעיני יש משהו מאוד מושך ברעיון להיחשף חשיפה מוחלטת, כזאת שאתה לא יכול למנן או לתמרן. חשיפה שמקלפת ממך שכבה שכבה, לפעמים בניגוד לרצונך. כמה אנרגיה אנחנו משקיעים כדי לשלוט ברושם שאנחנו יוצרים על אנשים אחרים, בדמות. תסתכלו על הפייסבוק שלכם ותראו את האדם שהייתם רוצים להיות. אם מישהו היה צופה בכם 24 שעות, בסופו של דבר הפסאדה הזאת היתה מאבדת את האפקטיביות שלה, אתה מתגלה במערומיך אבל גם במורכבותך. יותר מידי משתתפי ריאליטי פועלים לדבריהם בשם "האני האמיתי שלי", בלי לדעת שבאותו זמן ממש האני האמיתי שלהם עושה שמות בזמן המסך. כן, החשיפה משחררת. איך אמר טרומן לאד האריס? אין לך מצלמה בתוך הראש שלי. מבחינתי המצלמות יכולות להיכנס גם לשם.
מעבר לזה ברור שיש משהו מדהים בתחושה שכל הזמן צופים בך. כל הזמן יש מישהו שיעריך אותך – לטוב ולרע. יתן תוקף למעשים שלך, לאמירות שלך, יגבש עליך דעה. יגיד – הבנאדם הזה, הוא משהו. או – הבנאדם הזה הוא חרא של בנאדם. ברור שעדיפות נתונה לדעה הראשונה, אבל גם השניה היא סוג של הוכחה לכך שאתה קיים. שהבבואה שלך תשתקף בתודעות של אנשים אחרים – יש הרגשה יותר מרוממת מזאת?
אבל עד שזה יקרה, גם בצד השני יש לא פחות יתרונות, אם יודעים לעבוד איתו נכון. גם בתור צופה אתה יכול לקבל אישור להוויה שלך אם אתה נופל על עונה מוצלחת, כמובן. אם אתה מוצא אנשים להזדהות איתם, להקשיב להם, לצחוק מההומור שלהם, להאמין לדמעות שלהם. העונה הזאת היתה בעיני עונה כזאת, לפחות התחילה ככזאת, אחר כך קצת הג'דעג'עה. ליהוק מצוין עם המון פוטנציאל ואינטרקציה חברתית שבאמצע קצת איבדה כיוון. אבל החומר האנושי היה, או כמו שאומר יהונתן גפן – אבל אהבה היתה.
זאת היתה עונה טובה, בטח יותר מהקודמת. דמויות כמו אורטל בן דיין, טל, מיקי אגי, מרטין ואלדד חיפו על מתמודדים מבאסים כמו לינור (מי לעזאזל משאיר את האשה הזאת במשחק?) וצחי – שמאחד בתוכו את כל הקלישאות על ערסים ואלימות, משעממים כמו אחי, אלעד ואנה – שדווקא הימרתי עליה שתגיע הרבה יותר רחוק אבל כנראה לא קראתי נכון, וטיפוסים שגרמו לי להקיא קצת בפה כמו אליאב, שרק הוכיח שאין תקנה למי שיתמרן וישקר את דרכו אל הפסאדה, ושהפורמט חושף הכל. למזלנו כל העונה הזאת מוקלטת לצרכי בקרה ואיכות, ואין סיבה שאליאב לא יצפה בה וילמד דבר או שניים על החיים, או סתם פשוט לא יצא מהבית כמה שבועות ויחסוך לבנות ישראל את הטראומה.
באמצע אירעו שני דברים פחות אטרקטיביים – היתה מלחמה ונכנסו דיירים חדשים-ישנים. המלחמה הוציאה את הפאן מהעניין, מה לעשות, זה פחות כיף כשכולם בבית מתבאססים ודואגים מידי מכדי לעשות דברים מסעירים כמו לריב או לרכל. הדבר השני שקרה הוא שנכנסה נופר, בחורה מצויינת בפני עצמה, אבל די מהר היא הפכה לפיתיון במלכודת הזפת והנוצות הזאת, לצלע במשולש האומלל של העונה, שכלל את אליאב ושתי הכנפיים שהוא חסה תחתן לסירוגין, נופר ודנית (והיי, הוא בכלל רצה את אנה!). הגיאומטריה העצובה הזאת הפכה לסיפור האמצע של העונה ונמתחה על פני כל כך הרבה יותר מידי פרקים, וזאת אחת הסיבות שדמות כמו מיקיאגי יצאה מהבית במקום למצוא את עצמה בגמר. זה נכון שאי אפשר לגרום לאנשים בבית לייצר דרמה בכח, אבל גם כל הדרמה שתייצר לא תשנה אם היא תשאר על רצפת חדר העריכה.
לגבי הכניסה השניה, אליה גויסו חיילים וותיקים בצבא האח הגדול לשירות מילואים, אני עדיין אמביוולנטית. נכון שהתשואה שמביא איתו מנחם בן מצדיקה כמעט כל דבר, וגם נופר ועינב הן אחלה, אבל היה משהו נכון בטענה של אלדד – נראה לי שהפורמט הזה יונק את הוויטליות שלו מדם טרי, מאנשים חדשים שמביאים איתם משהו ראשוני. את האנשים ההם כבר הכרנו. לרכב על אותו הפוני שוב, בזמן שיכולנו לדהור על סוסים נמרצים ורעננים, שעוד לא התעמתו עם עצמם בסיר לחץ כמו האח הגדול, זה קצת לאונן בזמן שאפשר, אקסיוז מיי פרנץ', להזדיין.
למרות שני אלה העונה הזאת היתה עונה טובה. הדינמיקות בין הדיירים היו מוצלחות, חוץ ממשולש האהבה לא היתה מריחה או גרירה של קונפליקטים, השיחות ביניהם היו מאוד מפוכחות, והיה בזה אלמנט נעים של התבגרות. זה נכון שאנשים שמודעים לעצמם נוטים יותר לרסן את התגובות שלהם, ואולי הם פחות פתוחים – או יותר מדויק, פחות פרוצים – וכביכול יוצרים פחות דרמות, אבל הם גם האנשים שיותר מעניין להתוודע אליהם. טיפוסים כמו טל, אלדד ומיקי אגי מוכיחים שאפשר להיות מודע לעצמך ועדיין נשאר מספיק נקודות עיוורות כדי להביא למסך גם אנושיות, חולשות, פריקות עול ורגעי טווסות. העובדה שצחי, למשל, הודח באמצע העונה בפרצוף מופתע – אף אחד לא הודיע לו על השינויים בטייפקאסט של הזוכה – מעידה שגם האנשים עם האצבע על ה-send התבגרו קצת, או לפחות כבר לא בולעים את המזון המעובד שלעסה עבורם אמא הפקה.
עונה שהתחילה עם שלל אג'נדות הסתיימה עם הניצחון של הבולטת שבהן – טל גלבוע ומלחמתה במקרבנים. בעיני טל ניצחה למרות ולא בגלל האג'נדה. אם כבר האג'נדה שלה הפריעה – בתור צופה אני רוצה לראות אנשים משתנים בתוך הבית. האג'נדה של טל היתה המקום בו היא רצתה לשנות אותנו, אבל לא להשתנות בעצמה. היא תמיד היתה צודקת מידי, ראויה מידי, ועמדה ביני ובין הזדהות שלמה איתה. אולי היא גרמה לרובנו (לרובי) הלא טבעוניים, להרגיש קצת פחות טוב עם עצמי, בעוד שבאח הגדול, כמו באהבה, אתה מקדם את האנשים שגורמים לך להרגיש טוב עם עצמך. אבל למזלה היא צברה נקודות בסצנות שלא היו קשורות לטבעונות, בתור בנאדם ישיר, עקבי, מצחיק, חכם. טיפוס. היא גם היתה לדעתי הזוכה הראשונה בהיסטוריה של האח בארץ שלא היה לה שום נרטיב רומנטי במהלך העונה. כלום. אפילו לאלירז היה איזה בדל גישושון עם אלין. טל העבירה עונה שלמה בלי אף קריצה לשלוש נקודות, ובכל זאת היתה מספיק נוכחת ודומיננטית ומפתיעה כדי לצאת אחרונה.
אלדד היה הפייבוריט שלי, למרות שגם לו היו לא מעט צדדים דושיים. באופן כללי מדובר בבחור סופר אינטליגנט ומצחיק, שלפעמים נופל לבורות החשוכים האלה בהם הוא לוקח את עצמו מאוד מאוד ברצינות, ולמרות זאת הייתי שמחה אם הוא היה זוכה. לא שזה משנה כל כך. מבחינת אפטר אפקט אין כל כך הבדל בין המקום הראשון לשני, ואם הכסף של טל יוקדש לאהבה, צדק וחמלה, אז יאללה, שתיקח את המיליון. להתראות במבול הבא 🙂
Reality and Dreams 