אני מתה על מנחם בן, מתה עליו. פתאום נזכרתי כמה כייפית היתה עונת ה VIP. אני די בטוחה שמדובר בבנאדם שלגור איתו זה גיהנום קפוא, אבל עבורי כצופה הוא פשוט אוצר. לא שקשה לעצבן את טל, היא ממילא סוללת כיפת ברזל מהלכת שרק משוטטת כה וכה ומחפשת הזדמנות לפלוט איזה טיל בשווי 50 אלף דולר כדי ליירט קסאם שממילא היה נופל לשטחים הפתוחים של נווה אילן, אבל גם כל שאר הויכוחים שלו מצליחים איכשהו לעשות הגיון. נכון שהאיש הוא מכונת הדחקה משועשעת היטב, ולא הייתי לוקחת אותו כדוגמא לשום אינטליגנציה רגשית או חברתית, אבל השם עדי, מכל הויכוחים שנפלתי עליהם ומנחם השתתף בהם, עלתה המסקנה הבלתי נמנעת – שמנחם בן תמיד צודק.
הוא צדק מאוד בעיקר עם דנית, והיה היחיד מבין המנחמים שהתקבצו סביב מיטת הנכאים שלה שאמר לה את האמת הכואבת – דנית משתמשת בסו-קולד כאב שלה כדי לפגוע ולשלוט באליאב. אפשר היה לראות את זה במריבת הגזגז מהפרק הקודם, כשדנית הקיאה על אליאב את כל מה שהיה לה, הכל כדי לגרום לו להאמין שהוא בהמה סרוחה, כי אולי אם הוא ירגיש מספיק חרא עם עצמו, הוא יחזור להכין לה אוכל ולשמור לה תור במקלחת. כן, היא באמת צריכה להיות אדיוטית שתחלק את החיים עם מטומטם.
אני לא מקנאה בדנית, היא כלואה עם בחור ואהבה חד צדדית בבועה, ואם הסיפור עם לינור מוטט אותה, נופר היא התגלמות סיוטיה. אלא שבמקרה שלה ושל אליאב קשה לי לקחת צד, זאת נבלה וזאת טרפה. אליאב הוא טיפוס גועלי, אין ספק, שקרן מועד (אם דנית יוצאת אתה יוצא אחריה, אהה, המסוק עם המדליות כבר חג בשמי נווה אילן), וטיפוס שלא יזהה אחריות גם אם היא תתיישב לו על הברכיים ותבקש קעקוע של פרפר. מצד שני – דנית, מה היא רוצה האשה הזאת?! היא לא רוצה לראות את אליאב עושה מובים על נופר, אבל היא דורשת שברגע שיקרה ביניהם משהו היא תקבל הודעה מסודרת (אגב, צרפתית בארון מצדיקה אחת?). אשה, תתאפסי ומהר. לא הייתי מגזימה ולוקחת עצה רגשית ממדחיקן האלפא מנחם בן, אבל קצת מודעות עצמית לא תהרוג אותך.
העונה הזאת נחלקת לדיירים שכיף להקשיב להם – אלעד, מיקי, מנחם בן, מרטין וטל, לדיירים סתומים מעט – עינב בובליל בראש ואחריה לינור, נופר, אורטל גושן, אליאב (אבל לפחות הוא חתיך ומריח טוב, אה, נופרי?), ובתווך נמצא אחי, שלא מצליח ללחוץ אצלי על שום כפתור גם כשהוא משחרר מקבץ הפצצה מושלם של זכרונות מדוקלמים להפליא על ימיו בקרית שמונה או בפתח תקווה או בריו דז'נרו, לא כשהוא זוכה לזמן מסך מופרז בצורת משימות, וגם לא כשהוא בונה לעצמו קווי עלילה בצורת מניין של נינג'ות שיכנס לעשות קדיש. תמונה משגעת אבל .. רגע, בודקת שוב – לא. שום תזוזה.
מה שאני הכי אוהבת בדיירי העונה הזאת הוא שכנראה מדובר בשומרי הטינה הגרועים ביותר ביקום. רגע אחד הם יורקים את האפנדיציט שלהם על דיירים אחרים, זועקים את המנטרות המיוסרות שלהם, דוקרים אותם, קופצים להם על הראש, שוחטים אותם לעיני שאר הדיירים ורגע אחרי זה יושבים איתם לשיחת נפש על סיגרה ליד הבריכה. אני אוהבת את זה. זאת ההוכחה שאפשר לרדת מכל עץ, לא משנה כמה גבוה הוא היה, ושאם יחזיקו את כולנו באותה מדינה מספיק זמן וינתקו אותנו מהאינטרנט וממשרד ראש הממשלה, אולי גם אנחנו נמצא דרך לחיות יחד, רגע אחד לריב על התקציב ורגע אחרי זה להתחבק בארון.
האזעקות קצת הרסו את האווירה, היה נעים לחשוב שיש עוד מישהו במדינה הזאת שלא יודע כמה איתן הצוק, מקרה קלאסי של מציאות שהרגה את תוכנית המציאות. נשאר רק לקוות שניל יאנג לא שומע חדשות או קורא עיתונים או הכי טוב פשוט לכוד בפירדמידה של אור.
Reality and Dreams 