אני ואמוץ הולכים בנוף מדברי. יש שם בניין קומות אחד, מרוחק יחסית מבתים אחרים, וכשאדם עולה בחדר המרדגות שלו יש שם חלון ענק פתוח בלי זכוכית לאופק מדהים של המדבר. אמוץ רצה שנגור בבניין הזה ואני עליתי לברר אם אחד הבתים בו להשכרה. כשעליתי לקומה השניה הבניין התחיל לזוז, מהתנודות שלי. הוא לא היה כל כך יציב, כאילו הוא זז על איזו מסילה, לא מקובע. ממש ראיתי את הקורות שהוא היה עשוי מהן, צ'וקמוקו כאלה. ניסיתי לעלות עוד קומה ומישהו היה ליידי ואמר לי שהבניין קצת חורק באמת. זה הפחיד אותי מאוד, ירדתי ואמרתי לאמוץ שאני לא רוצה לגור שם. הוא הסכים.
אחר כך היינו במקום אחר, כנראה בית אחר שמצאנו. היתה לי עבודה, הייתי צריכה לכתוב מופע סטאנדאפ לנינט. היא היתה אמורה להגיע ולבדוק את החומר. היא באה והיה לה שיער קצר, לא כל כך ידעתי איך להתנהג איתה, נזכרתי שפעם היה לי קובץ שקראו לו סטאנדאפ נינט, כי כתבתי לה פעם מופע כזה על דעת עצמי, בלי לדעת שיום אחד היא באמת תרצה אחד, וחשבתי אולי להביא אותו עכשיו, אולי הוא עוד שווה משהו. בינתיים סיפרתי לה על הבניין ההוא, היא הכירה את הבניין ומאוד אהבה אותו בעצמה. סיפרתי לה איך עליתי במדרגות ובקומה השניה הבית רעד, והתחלתי לצעוק אמוץ! אמוץ! ואיכשהו כשסיפרתי לה את זה זה הפך להיות סיפור מצחיק. היא צחקה וחשבתי לעצמי אוקי, אני עדיין זוכרת איך להצחיק.
Reality and Dreams 