Reality and Dreams

אם הייתם שואלים אותי לפני חודש, בחיים לא הייתי מהמרת שמי שיביא את הבאזז לתוכנית (שתקרא להלן, מסיבות אישיות שאין לפרטן, "התוכנית") יהיה דווקא הזמר המפורסם (שיקרא להלן, "הזמר המפורסם") ולא הפה הגדול שהגיע איתו בעסקת החבילה, וכרגע בעיקר הופך את התוכנית לסוג פופוליטיקה. אבל היי, אולי הזמר המפורסם היה מהמר על זה. אם אנחנו כבר כאן ובעניין.

ולעניין אחר לגמרי: "אנו פועלים על פי החוק", מסר אמש המנחה של התוכנית, כשניסה להסביר את נוכחותו של הזמר המפורסם בפאנל, "אנחנו לא יכולים לפעול על סמך שמועות", ובעצם הגדיר את הציפייה של חלק מהצופים – רגע, למה לא בעצם?

המצב כרגע הוא סוג של כאוס. במציאות – כלומר במערכת המשפט שאינה התקשורת – לא קרה עדיין כלום. הזמר המפורסם לא קיבל אפילו זימון לחקירה, בזמן שבפייסוש כבר השלימו הקפה מלאה, מצאו את האיש אשם וזימנו את טובי הממים לדוכן העדים. מה שהיה להוכיח.

אין לי עניין להגן על הזמר המפורסם. אין לי עניין להגן על התוכנית או הזכיינית שמאחוריה. יש לי עניין להצביע על הפער העצום שכרגע בלתי ניתן לגישור בין מה שקורה באינטרנט, שהוא הנשא הכי נפיץ של אינפורמציה נכונה או לא, ובין העובדות בשטח, שעליהן לימדו אותנו לסמוך. על המצב בו אנחנו יושבים ברשת החברתית ונושפים יפה יפה על הגחלים, ואחר כך יוצאים החוצה ומתפלאים שהעולם לא עולה באש.

לכאורה הפער הזה טוב כמעט לכולם –  הזכיינית והפה הגדול נהנים (לא סובלים, אוקי?) מרייטינג גבוה ואפילו הכנסות (לפחות עד שהמפרסמים יעדיפו שלא להיות מזוהים עם התוכנית). הזמר המפורסם משדר עסקים כרגיל ושאין לו מה להסתיר (סביר להניח שהיתה לו עילה לתביעה אם היו משעים אותו), הטבע האנושי יושב מול המסך, דג הבעות פנים וצוהל על כל משפט דו משמעי (או! לזה אני קוראת בידור!), ואולי גם המשטרה עצמה, שבינתיים נהנית מספין עסיסי לכל הפשלות שהיא עשתה לאחרונה.

אין לי בעיה עם מה שקורה באינטרנט. זו כותונת המשוגעים שלנו. שם זכותנו להטיח את עצמנו בקירות המרופדים עד שנגיע לקתרזיס, אבל לא להיות מודעים לפער הזה, או לצפות שהמציאות תעשה קופי פייסט ותדביק אותו, זו זחיחות. כי אותם אנשים שמצפים שהזמר המפורסם ידיר את עצמו כבר עכשיו מהנוף, אותם אנשים שרוצים שהוא יתן את הדין, לא סומכים על אותו הדין ממש שמשום מה עוד לא הרים טלפון וזימן את הזמר המפורסם לשיחת יחסינו לאן. אז על מי אנחנו כן סומכים? ומתי מישהו אמור להתחיל לשלם על משהו? איפה אנחנו שמים את הגבול?

מה אנחנו רוצים להשיג בזה שאדם שעוד לא נקרא אפילו לחקירה יעדר מתוכנית טלוויזיה? אנחנו חושבים שאנחנו מגנים על הצופים כשאנחנו מונעים מעבריין לכאורה לשבת בעמדה שמציגה אותו באופן חיובי, אבל בעצם אנחנו מעבירים מסר מסוג אחר – אדם אשם מהמם הראשון, עד שיוכח אחרת, ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבאינטרנט. מילא הדיון הלגיטימי על עבריינים שהורשעו (עיין ערך "הכפר"), שם לפחות הורידה מערכת המשפט את הגיליוטינה לפנינו, אבל איזו סביבת קיום אתם יוצרים לעצמכם כשאתם מתעקשים לבסס התלהמות על ספקולציות? מה תשדרו לצאצאים היקרים שלכם, שבעצם הם צריכים להתחבא בשנייה שמישהו מעלה עליהם סטטוס מאשים?

אנחנו מאוד רוצים לחנך את הטלוויזיה שלנו, אבל לפעמים נדמה שהאנשים שגם מצפים ממנה לחנך את הילדים שלהם, בעצם שכחו לעשות את זה בעצמם. צודקים מבחינתם. יש צורך חזק לבוא אל מישהו בתלונות. אז בבקשה, בואו בתלונות למשטרה, שהדליפה מצד אחד, ומצד שני מתקדמת בצעדי נמלה בחקירה. בואו בתלונות למשטרה שדורשת צו איסור פרסום נטול שיניים שהפך את כל הדיון –  כולל הטור הזה – למשחק מחבואים, כשבזמן שהילד עומד עם האצבע בסכר, כמה מטרים משם הנהר זורם כאילו אין מחר. בואו בתלונות למשטרה שיודעת לחקור תחת אזהרה בלוגר שפרסם את השם שכולם אמרו, אבל לא מסוגלת לזמן לחקירה את הדג השמן באמת, כדי לברר אחת ולתמיד אם הוא אכן סר מרע ועשה טוב. במהרה בימינו, אמן.