Reality and Dreams

אני יכולה להבין למה לא נוח לאנשים לראות מישהו שמעמיס חפצים על עגלה ורץ כדי להספיק לצאת מהכלוב (היום קיבלתי הסבר למושג היידי 'מחָפְּצֶה מנַמְצֶה' – לחטוף ולאחוז). אם הם מתעבים את החלק אצלם שנוהה אחרי החפצים האלה, זה באמת לוחץ. ואולי זה מקור הזעזוע מהפורמט "כלוב הזהב", כי אחרת קשה לי להבין מה הופך את "כלוב הזהב" לזוועה כל כך גדולה בעיניהם? פרסים הם פרסים, כסף או חפצים – היינו הך מבחינתי. אז מה ב"כלוב הזהב" כל כך לוחץ למבקרים?

כלוב הזהב. זה כלוב, והוא מזהב

בהמי, מביך, וולגרי, חייתי, אלה חלק מהביטויים שנזרקו לאוויר. נקודת המוצא של הביקורת היא שלרוץ בחדר מלא חפצים ולקחת לעצמך מה שאתה בוחר זה להכניס את עצמך לסיטואציה מביכה או מבישה. יש פורמטים שזה הרעיון שעומד בבסיס שלהם – להביך את המתמודדים. "וייפאאוט", למשל. שם המנחים והמתמודדים משתפים פעולה במשחק ההבכה. יש פורמטים שבו מטרת ההפקה במודע היא להביך את המתמודדים – 'פוליגרף', לדוגמא. מאיר רמז בנה קריירה שלמה על הבכה של אנשים שעלו לבמה תמורת פרסים.

אבל ב"כלוב הזהב" אין שום דבר שמנסה להביך את המתמודדים, ללעוג על חשבונם. אין שם עקיצות של המנחה על חשבון הניסיונות של המתמודדים לקחת כמה שיותר. להיפך, יש התייחסות רצינית ולא צינית למשימה. אם אנחנו רואים אותם דרך משקפיים נלעגות, המשקפיים הן שלנו בלבד.

מאיר רמז בנה קריירה שלמה על הבכה של אנשים שעלו לבמה תמורת פרסים. אבל ב"כלוב הזהב" אין שום דבר שמנסה להביך את המתמודדים, ללעוג על חשבונם. אין שם עקיצות של המנחה על חשבון הניסיונות של המתמודדים לקחת כמה שיותר. להיפך, יש התייחסות רצינית ולא צינית למשימה. אם אנחנו רואים אותם דרך משקפיים נלעגות, המשקפיים הן שלנו בלבד.

אולי היום אנשים מוכנים לעשות יותר בשביל פרסים – אולי מדובר בגסיסת הבושה, אבל בושה היא לא כזאת א-גרוייסע מציאה. בושה היא רגש מקטין וסוגר. בעיני זאת התפתחות חיובית – די נמאס לי מהקִיטלוּג השיפוטי המצמצם והמתנשא הזה של מה מביש ומה לא. מורן שריר כתב, וזה מאוד נכון בעיני – "כלוב הזהב" מממשת פנטזיה של ילד בחנות צעצועים שאומרים לו – קח מה שאתה רוצה. מה שתצליח לקחת – שלך. את זה הביקורות הגדירו 'חמדני'. בעיני אנשים מבלבלים קצת בין רצון לחמדנות. אולי בעיניהם לרצות משהו זה בזוי, נמוך, פרובינציאלי, לא מעודן.

ב"כלוב הזהב" אתה לא לוקח חפצים על חשבון מישהו אחר. אתה פשוט לוקח כמה שאתה יכול, חפצים שרובנו היינו שמחים לקבל בחינם. יכול להיות ש'כלוב הזהב' עובד על תחושת החסר שמפעמת ברובנו – אנחנו כמעט תמיד צריכים עוד, בלי קשר לשאלה כמה יש לנו – אבל זה כבר עניין אחר. בכל מקרה, הפורמט לא מלעיג את התחושה הזאת ולא מתנשא עליה, רק ממחיש ומנכיח אותה, ובזה אי אפשר לבוא בטענות לאף אחד, וכמה עצוב, אפילו לא לטלוויזיה, אלא רק לעצמנו.