ונפתח בחמלה. קצת ריחמתי השבוע על לנה, קואוצ'רית השחיה של זולטא, שלקחה אותו ללוס אנג'לס כדי להפגיש אותו עם הסוכנת שלה והוא דפק לה ברז. היה משהו מאוד נוגע ללב באופן שבו היא הלכה ואיבדה את הסבלנות אל הזולטא, שעם כל חיבתי אליו, לא צריך להיות פרופסור היס כדי לאבחן שהאיש אוהב לאכול לך את הראש. מינונים נמוכים ומוקפדים זה כנראה הסוד. בדרך הביתה, אחרי שזולטא סירב להצעה המפתה של הסוכנת שלה, לנה כבר אפילו לא ניסתה להעמיד פנים שהיא לא מבואסת. בעיניה זולטא פשוט עשה ממנה צחוק כשהוא צפצף על הקונקשן פלוס המלצה שהיא נתנה לו. הנסיעה חזרה במוסטנג היתה עגומה כאילו כל הפחד והתיעוב בלאס ווגאס ישבו אצלם בבגאז'.
בדרך מווגאס עוצרים ביא ווארדי איזה באסה
אני יודעת, יכול להיות שהכל מתוסרט. זאת תמיד המחשבה שמנקרת בשוליים של כל הדוקו-ריאליטי הזה. מאוד הגיוני שההצעה של הסוכנת היתה כרוניקה של שורות כתובות מראש, שלנה ידעה שזולטא יסרב להצעה, שהיא אפילו שיחקה אותה נעלבת. אבל משהו שם קנה אותי. זולטא אולי חושב שכל ארה"ב זה בכאילו, אבל אמריקנים לוקחים מאוד ברצינות גם את החלטורות שלהם, כמו גם את המוניטין המקצועי שלהם. אחרי שיממה שלמה הבחור הקיא עליה את הזולטא (ועוד קרא לה טרייסי!) ובסוף הציג אותה באור לא חיובי, לנה החליטה שמצידה זולטא גם יכול לטבוע. אני לגמרי איתך בזה, אחות.
לגבי העתיד, אני מריחה פיצוץ מתקרב. לא בגלל לוח המאיה, אלא אם כן הכוונה היא ללוח המאיה בוסקילה. השבוע שמענו את שרית מקטרת לשיר שבוסקילה עוקצת אותה נונסטופ (או כמו ששרית הגדירה את זה, "היא קצת ממש פגעה בי"), וחבל, באמת חבל, שלא מראים לנו את זה מספיק כשזה קורה. שיר מצידו היווה קונטרה מאזנת ומתונה, והמליץ לה לצאת על בוסקילה בלי לקחת שבויים. הימור שלי – בוסקילה (שהשבוע גם ילדה בן בכור, איזה יופי!), עומדת להיכנס אל עולם של כאב.
קובי, זה אנחנו. השעה שמונה בערב ומצאנו לנו אחלה וילה בלוס אנג'לס כדי להעביר בה את הלילה
תוסיפו לזה את סאז' שנכנס לשגעת קטנה כי הוא אמור להביא לארוסה שלו קילו זהב (כולם מקבלים 15 דקות, הוא קיבל 12 שעות והוא עוד מתלונן?), ואת זולטא שהזולטא בהחלט עלה לו לראש. במקום ללמוד את השירים שלהם כולם מסתובבים בבית, מדברים למצלמה כאילו הם אייג'נט קופר וקובי פרץ הוא דיאן, ומתייחסים לסשנים בפְּרִימוּת חפיפניקית כזאת, שאפילו דורי-כפרה-עליו, כבר התחיל להתעצבן. איך אמר אריק אח של ג'ולייה? אם לא רציתם להיות מפורסמים הייתם צריכים להיות אינסטלטורים. ואני אומרת – לעולם לא מאוחר מידי להתאחד עם ליברמן. עושה רושם שרק הצל שלו מהדק, מצמצם ומחטב להפליא את השורות.
He Said She Said
"הייתי נותנת לך ילד, שמה אותו על שיפוד, היית אוכל" – ליאת לסאז'. כמו שהבנתם ליאת מאוד, אבל מאוד מתגעגעת לילדים שלה.
"היה כיף לראות עוד ראפר, שאני ארגיש פחות במיעוט" – סאמח מגדיר את קבוצת ההשתייכות הראשית שלו.
"בנאדם מדהים. את מדברת איתו הוא אומר לך – הרגע מרי ג'יי בלייג' היתה פה" – דה לוקו מפרט מה כל כך מדהים ברון פייר.
פריחה במרצדס. רון פייר? יש לו כזה
"הייתי מוכן לפתח איתך איזה שהוא סוג של קשר" – המחמאה הנדיבה של שיר לשרית, שגם סוגרת את השבוע. אין בעיה, קחו את הזמן.
הנדוניה של סאז – שלושה חברים שנרצחו, אחד בבית סוהר ואת הזהב הוא כבר יקנה בטול כרם. וככה נקבר סופית הרעיון של ערבי-ריאליטי שאינו סטריאוטיפ.
ומסר קטן לאלון דה לוקו, אתה יכול ללבוש כמה פיג'מות שאתה רוצה, עד שלא תראה לי מה עשית עם רון פייר מאז שזכית, אני סקפטית.
Reality and Dreams 